חכם ישועה ללום

תרס"א - י' ניסן תש"י      

1 9 5 0 - 1 9 0 1      

חכם ישועה ללום

מקצת שבחו

חכם ישועה ללום נולד לאמו אסתר אטאלי ולאביו מכלוף ביבי בשנת תרס"א (1901), בעיר קונסטנטין שבאלג'יריה. בנערותו התייתם מאביו, ואמו נטלה על עצמה את פרנסת המשפחה. 
הוא למד מפי חכם שמעון דוכן, חכם יוסף גנאסיא, חכם סידי פרג' חלימי, וחכם דוד הכהן שהיה רבו המובהק. 
בשנת תרע"ט (1919) הוסמך לרבנות, והתמנה לרבה של העיירה קיראטא, שם נשא לאישה את מרת מונה אטלן, ונולדו להם תשעה ילדים. 
בשנת תרפ"א (1925) התמנה לרבה של העיר גלמא, שם שימש גם כחזן, שוחט, ודורש תורה ברבים. 
בשנת תרצ"ה (1935) קרא לו חכם סידי פרג' חלימי לחזור לקונסטנטין למלא את מקומו של חכם יעקב שושנה. גם בקונסטנטין, כחזן, שוחט, ודורש תורה ברבים, והעמיד אחריו תלמידים שוחטים, חזנים ודרשנים.
בשנת תשי"א (1941), במהלך מלחמת העולם השנייה, התמנה כרבה הראשי של העיר בטנא, כאשר לצדו כיהנו חכם רחמים גדז', חכם שלום ברמי, וחכם חי דזירה אלבז. בראש מעייניו העמיד את הרחבת החינוך היהודי, שעקב עליית השלטון הנאצי, גורש ממוסדות החינוך הצרפתיים, ובטיפול במאות הפליטים היהודיים שהגיעו לעירו מהעיר גאבס שבתוניסיה.
חכם ישועה ללום נלקח לבית עולמו ביום י' בניסן תש"י (1950). ביום כ"ה כסלו תשנ"א (1992) הועלו עצמותיו  לארץ ונטמנו בבאר שבע. לאחר מותו יצא לאור ספרו 'ליקוטי אהרון' – דרשות, והוקם בשנת תשמ"ו (1986) בית כנסת על שמו בעיר באר שבע.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שאפילו שזה רק בדיבור, בכל זאת נח בשבת.
'אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כאחד היו נגאלים' - הפשט הוא: השם יתברך ברא את העולם בשישה ימים, ונח ביום השביעי. והשם יתברך לא עשה עבודה בידו, אלא בדבר ה' שמים נעשו. אפילו שזה רק בדיבור, בכל זאת נח בשבת. אם כן יש כאן 'שתי שבתות' שאמרו עליהם, אכן אמת הכוונה לשבת אחת. אבל בעת שינוחו מהם משתי העבודות, בעבודה בפועל ומהדיבור, היינו מדברי החול בשבת, כאילו שמרו שתי שבתות בבת אחת.
וזאת כוונת: 'אם תשיב משבת רגלך' - מלשון רגילות, רוצה לומר: מכל מה שאתה עושה בימי החול, שלא תעשה אותם בשבת, 'ממצוא חפצך' - זה המעשה, אל תנוח בו רק בגלל שגמרת את עבודתך, ולא נשארה לך עוד עבודה, 'ודבר דבר' - זה הדיבור דברי חול של מסחר ואחרים. ואלו שתי השבתות שעליהם דיברו, ושעליהם אמרו שאם ישמרום נצא מהגלות.
ליקוטי אהרון - דרשות, עמוד 288. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' נושא משלו על אב, המבקש מבנו, שיחזיר חלק ממה שקבל ממנו.
'כי ממך הכל ומידך נתנו לך' - זו כוונת דוד המלך, עליו השלום: 'כי ממך הכל' - כל מה שיש לאחרים הוא מאת השם יתברך. 'ומידך נתנו לך' - רוצה לומר: כל מה שאנו נותנים, אנו נותנים לו משלו.
למה הדבר דומה? לאב הנותן לבנו דבר מה, ואחר כך מבקש ממנו שיחזיר לו חלק מזה. וכי למה יבקש ממנו? הרי יכל שלא לתת לו בכלל. אלא שזה לנסותו - אם הבן יתן, האב ישמח מאוד ויהיה שבע רצון. ולא רק שיחזיר לבן את מה שנתן לו, אלא יוסיף ויתן עוד, ויאהב אותו יותר.
ליקוטי אהרון- דרשות, דרוש י"ז, עמוד 107. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מדמה למינקת, שככל שתיתן חלב לתינוק, בא לה עוד חלב.
ודרך הטבע, גמילות חסדים גדולה מהצדקה, כי בצדקה העניין ידוע, כשהעני בא פעם ראשונה נותן לו פראנק או דורו, כשישוב פעם אחרת בטח לא יתן לו כמו בפעם הקודמת, הוא תמיד ילך ויפחית לו. ואם חוזר אליו בפעם השלישית יהיה לו מזל אם לא יעליב אותו. ואילו בגמילות חסדים ההפך - אם למשל בפעם הראשונה הלווה לו פראנק או חמישה פראנק והחזיר לו אותם, בפעם הבאה לא יחשוש להלוות לו יותר, ואם גם את זה יחזיר לו הוא יהפוך להיות אצלו נאמן להלוות לו סכום אפילו גדול. ודבר ידוע הוא שכגודל העזרה לזולת כך גומלים לו מהשמיים, בדומה למינקת שככל שהיא תתן חלב לתינוק ממשיך ובא לה עוד חלב. אבל אם תפסיק להניק יתייבש מקור החלב.
ליקוטי אהרון - דרשות, דרוש כא' עמודים 120-121. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד זכות לעובדי עבודה זרה, שמכבדים שמו יתברך.
אפילו מהאומות, שגם אם הם עובדים עבודה זרה הם עוד נותנים כבוד להשם יתברך, שגם אם הם משתחווים לאבן או לחתיכת עץ, לא אותם הם עובדים, אלא את השם א-לוה ואדון הכל.
וזאת כוונת: 'ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים' - גם אם הם אינם עובדים את השם יתברך, הם תמיד מכבדים אותו, גם אם זה דרך אבן או בול עץ.
ליקוטי אהרון - דרשות, דרוש יג', עמודים 89-90. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד הראשונים עולים בחוכמתם, שהיו הורגים עצמם עליה.
אנו לומדים שבשאר החכמות, האחרונים עולים בחכמתם על הראשונים בהרבה, ואילו בחכמת התורה ההפך, מה שיש לנו מדברי ראשונים, אין אנו יכולים להוסיף עליהם כמו שאר החכמות, כי התורה רוחנית וצריך לה סייעתא דשמייא, שנאמר: 'כי ה' יתן חכמה'.
לכן הראשונים שהיו הורגים את עצמם על התורה, היתה איתם סייעתא דשמיא, ועל כן יכלו לחדש בתורה. אבל אנו, ובמיוחד היום שנדיר לראות אדם שבידו ספר של תורה, ובמקום עיתון כזה ואחר, ואין אומר דברי תורה, ואין לומד אותה, והיא כמעט ונשכחה, לולא הבטחתו יתברך כי לא תשכח, ואם היא לא נשכחה - זו הוכחה נצחה שהתורה מהשמיים.
ליקוטי אהרון - דרשות, דרוש א', עמוד 34. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד מוסר משטח הארץ, שהחסר אצל אחד נמצא יותר בשני.
וישים לבו וילמד מבריאת שטח הארץ - מישור, עמקים הרים וגבעות, ובסך הכל מה שיש עודף באחד זה מה שחסר מהשני, ומזה בן אדם יקח מוסר ויאמר; כמו הארץ, שכל מה שחסר ממקום אחד התווסף למקום אחר, כך בין האנשים, מה שחסר אצל אחד נמצא יותר אצל השני.
ליקוטי אהרון- דרשות, דרוש י"ז, עמוד 107. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)