חכם יהודה הכהן מסלתון טראב

תרל"ב - כ"ח טבת תש"ו      

1 9 4 6 - 1 8 7 1      

חכם יהודה הכהן מסלתון טראב

מקצת שבחו

חכם יהודה הכהן מסלתון טראב נולד לאמו ולאביו חכם עזרא בשנת תרל"ב (1871) בדמשק שבסוריה.
את ראשית תורתו למד מפי אביו חכם עזרא הכהן. הוא למד והתעלה במעלות התורה, וגם היה למוהל  מוסמך, וכמנהג אביו נהג לרשום את כל הנימולים על ידו בפנקס קטן. הוא קבע את בית מדרשו ומקום תפילתו בבית המדרש 'בית חסון', היה מרביץ תורה בתלמידים, ובין תלמידיו חכם יוסף דאנה.
 סביב שנת תר"ע (1910) חכם יהודה הכהן נקרא לשמש כאב בית הדין בקהיר שבמצרים, בשבתו שם השיב על שאלות הלכתיות רבות שהופנו אליו, עסק רבות בלימוד תלמידים והרבצת תורה בנערים, והיה מכתת רגליו בבתי הכנסת להשמיע את דרשותיו ולהפיץ שם שמיים .
חכם יהודה הכהן נשא לאישה את מרת פרידה ונולדו להם שלושה בנים.
חכם יהודה הכהן נפטר ביום כ"ח טבת תש"ו (1946)
חכם יהודה הכהן העלה הרבה מחידושיו על הכתב בספרים הבאים: 'וזאת ליהודה' - שו"ת, 'שארית יהודה' - שו"ת, 'קול יהודה' - דרושים, 'ויאמר יהודה' - דרושים.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לבאים לערים הגדולות, שממנים רב מיוחד לכל קהילה.
ובזאת אנחנו רואים בקהילות רבות הדרים בערים גדולות, שכל קהל וקהל, ממנים להם רב מקהל עדתם, וכן בעיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן, שיש כך וכך קהילות שיש להם רב מיוחד להקהילה ההיא, ומעשים בכל יום, שבתחילה בא איזה קהל מעירו, הבא מחדש, אשר עוד לא מינו להם רב מיוחד, נספחים הם לדיינים ורבנים הקבועים לכוללות העיר, וברבות הימים כאשר יהיו ריבוי אוכלוסים, אזי יחלקו לעצמם ויעשו להם רב מיוחד להקהילה ההוא, כמו קהל מערבים תימנים חלבים מאר"ץ זבת חלב, בוכריים וכיוצא, והגם שבתחילת בואם היו מסייעים לכוללות העיר להוצאות הרבנים וכיוצא, עם כל זה אין בזה שום חשש כיוון שכל אחד יש לו מקום קבוע לנהוג שררתו.
וזאת ליהודה, עמ' קע"ה, דפוס לה ראפיד, קהיר, תרצ"ז (1937)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעל ידי דירתו בה, מכפרת על כל עוונותיו.
נודע שארץ ישראל קדושתה עליונה עוז והדר בה, מלבד שהיא עוזרתו לקיום התורה ומצוותיה גם מכפרת על ידי דירתו בה על כל עוונותיו, על דרך מה שאמר הפסוק: 'וכיפר אדמתו עמו'.
קול יהודה, עמ' רכ"ה, בדפוס הצעיר 'יוסף בן יחזקאל האמץ' ס"ט, קהיר, תרצ"ז (1937)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהחליפו כל נ"ד חודשים, אב בית הדין, לכבוד כל הרבנים.
והגם שבעיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן, נוהגים לשנות אבות בתי דינים, וכל אב בית דין יושב על כיסא ההוראה נ"ד חודשים, ואחר כך מסתלק, ויושב אחר, וכן חוזרים חלילה, בוודאי שאין זה נקרא הורדה, חס ושלום, כי אם בוודאי נהגו כן, בעבור שיש כך וכך רבנים וגדולים בתורה, עשו זאת לכבוד כל הרבנים, שינהגו נשיאותם בשררה זו, ונהגו כן על פי תשובת הרשב"א זיכרונו לברכה. ...
ובוודאי שאין לחוש בזה 'למעלין בקודש ואין מורידין', כיון שחוזרים חלילה, וכבר נהגו כן, אין בזה שום הורדה ולא חשד וברור.
וזאת ליהודה, עמ' קע"ד, דפוס לה ראפיד, קהיר, תרצ"ז (1937)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהטוב שניתן לאדם כדי לצרף לו העניים, ולא יוותר לבדו.
'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' - רצה לומר: שהטוב שנתן הקדוש ברוך הוא לאדם והעושר אינו הוא לבדו, כי אם כן צריך שייתן ממנו לעניים ולאביונים ולא יחשוב שהצדקה והכסף שנותן לעניים זה הפסד הוא לו, אלא אדרבה מזה יהיה לו הנאה לו שיותר ממה שהבעל בית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל בית, וזה שנאמר: 'אעשה לו עזר כנגדו' - שבזה יתברך יותר ויהיו לו עזרה וברכה.
קול יהודה, עמ' ל"ט, בדפוס הצעיר 'יוסף ן' יחזקאל האמץ' ס"ט, קהיר, תרצ"ז (1937)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שנפרדו הלבבות, הנוטה לחכמה, לא נמשך רצונו לחברו.
וזהו פירוש המדרש: 'בעולם הזה, כשרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת' - כי דעות בני האדם נפרשות זו מזו בתורת ה', לזה נוטה רצונו ורוחו למצוות שבין אדם למקום דווקא, ולא למצוות שבין אדם לחבירו, ועליו אמר: 'כשרוח דרומית מנשבת' - שרוחו נוטה לחכמה, והתורה שהיא רוח דרומית, שהם מצוות שבין אדם למקום. 'אין רוח צפונית' - שהיא רמז למצוות שבין אדם לחברו, 'מנשבת' - שאין ברצונו לשנייה כלל. וכן להיפך: 'כשרוח צפונית מנשבת' - אם ברצונו למצוות שבין אדם לחברו בעניין הממון, 'אין רוח דרומית מנשבת' - שאין נמשך ברצונו למצות שבין אדם למקום.
אבל כל זה 'בעולם הזה' - רוצה לומר: בזמן הגלות, שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ולכן נפרדים הלבבות, וכל אחד נוטה לצד אחד. אבל לעתיד לבוא, רוצה לומר: שיבוא זמן שירחם האל יתברך על עמו ישראל, ויהיו כולם נוטים לשתיהם. וזהו שיהיו שתי הרוחות מנשבות כאחד שיעסקו במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו.
קול יהודה, עמ' רמ"ד, בדפוס הצעיר 'יוסף בן יחזקאל האמץ' ס"ט, קהיר, תרצ"ז (1937)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מגלה דעתו למשוך ידיהם ובניהם מלימוד הלשונות הזרים.
בית ספר תלמוד תורה, המתפרנס מהקדש סך עצום, שהקדישו אנשי חסד בעבור ללמד תורה לתלמידים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה דווקא, ומסרוהו לידי איש אחד פקיד נאמן להיות משגיח עליו ולהנהיגו כרצונו, והפירות יהיו דווקא לתלמוד תורה כנ"ל. וכן עשה והצליח שנים רבות. ...
והן עתה שנתחדש לימוד הלשונות בכל בתי ספר שבעיר ההיא, ומלמדים שפות ולשון נכרית צרפתית וכיוצא בזה, אין עוד חפץ לתלמידים לבוא ללמוד תלמוד תורה בבית הספר הנ"ל, מטעם הפסד לימוד לשונות הזרים, ולכן שאלו הפקידים הנ"ל האם מותר ללמד לשונות הזרים בבית הספר שלהם ולשנות מדעת המקדישים או לא. ...
אגלה דעתי בזה שהרי מעיקר הדבר לעניין לימוד לשונות הזרים, בעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו, שכך וכך תלמידים שלמדו לשונות, ובעוונותינו הרבים נעקרה היהדות ויראת שמים מלבם, ואשר יש לו עוד שורש היהדות ויראת ה' בליבו, בעוונותינו הרבים, תורתו ותפילתו מהשפה ולחוץ. כי כל באיה לא ישובון מלב ונפש, ולכן הצנועים אל דבר ה' מושכים את ידיהם ובניהם מללמוד הלשונות, והגם שבזמן הזה, המלאכות והעסקים הכריחו ללמוד הלשונות, מכל מקום לפחות צריך שיהיו שאר השפות טפלים ללימוד תורתנו הקדושה.
וזאת ליהודה, עמ' ס"ה-ס"ז, דפוס לה ראפיד, קהיר, תרצ"ז (1937)