חכם אליהו לביא

תק"פ - י"א טבת תרמ"א      

1 8 8 0 - 1 8 2 0      

חכם אליהו לביא

מקצת שבחו

חכם אליהו לביא בן לאמו ולאביו חכם מרדכי נולד בשנת תק"פ (1820) בעיר בנגאזי.
כדי להוציא לאור את ספריו הוא סבב בערי לוב, תוניס, מצרים, ובשנת תרי"ז (1857) הגיע למלטה.
בשנת תרכ"ב (1862) מונה לאב בית הדין בבנגאזי וכמנהיגה של הקהילה היהודית בבנגאזי. 
בשנת תרכ"ז (1867), באחד מימי חול המועד פסח, יצא בנו דוד ועוד שלושה חברים לברך ברכת האילנות בשדה. מתוך שמחת החג, אכלו ושתו יין, והמפה עליה אכלו, הוכתמה בכתם יין. בשובם רקדו ועלצו, ועשו המפה כמעין גלימה, והתעטפו בה. בדרכם נתקלו בזוג נוצרים, שחזרו וספרו לבני העיר כי היהודים לועגים להם במפה המוכתמת בדם - זכר להריגת משיחם. באותה עת, הונהג בכל האימפריה העות'מאנית משטר הקפיטולציות, המקנה, בין היתר, זכויות שיפוט לקונסולים של מעצמות אירופה בכל דין ודברים של אזרחי אותה מעצמה עם תושבי האימפריה העות'מאנית. המעצמות החלו את זכויות הללו גם על נוצרים תושבי האימפריה.
שניים מתוך הארבעה היו נתינים בריטיים: דוד לביא וניסים בוארון, ושניים נתינים עות'מאניים: אפרים גויטע ויוסף צרור. הארבעה נאסרו בשלשלאות ברזל, הוכו מכות מוות, ואתם עוד שלושים מנכבדי הקהילה, שבאו להגנתם. האסורים הוצאו ביום שבת של חול המועד לרחובות העיר, ועברו בהם לקול גידופים ומטר אבנים. הקונסול האנגלי הכריז, שיוציאום לשריפה תוך ארבעה ימים. חכם אליהו לביא מיהר לבית הקונסול האנגלי, וניסה לדבר על ליבו, אך הקונסול דחה אותו על הסף. חלק מהיהודים ברחו למדבר והנותרים סגרו עצמם אחר סורג ובריח. 
בליל שמיני של פסח, העזו מנין אנשים ללכת לתפילת ערבית. מיד עם תחילת התפילה הקיף המון ערלים את בית הכנסת, ואיים לשרוף אותו על ספרי התורה שבו ולהרוג את המתפללים. הישועה באה אז מהמושל התורכי של העיר, שלאחר שקבל אליו משלחת של יהודים, שלח צבא לשמור על יהודי העיר.
שאול לביא, אחיו של חכם אליהו לביא, ששימש באותה עת קונסול אוסטרו-הונגריה בטריפולי וכנשיא של נציגות 'כל ישראל חברים', פנה אל הקונסול הכללי של בריטניה וביקש את התערבותו, לאחר דין ודברים עם הקונסול בבנגאזי, הגיע צו מבית המלוכה לשחרר את כל האסירים היהודים. הקונסול הבריטי והצרפתי בבנגאזי, שידם היתה במעל, הודחו מתפקידם, ועזבו את העיר.
חכם אליהו לביא נפטר ביום י"א טבת תרמ"א (1880)
חכם אליהו לביא חיבר כמה ספרים: 'מנוחה לחיים' ג' חלקים, 'אורח ישר', 'גאולת ה', ופירוש פרקי אבות.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שיוציא מביתו מצה ומריבה, ויפזר צדקתו לעניים בסתר.
גם ידוע צריך האדם שיהיה שלום במעגלותיו ובביתו ובחומותיו, ואם לאו, חס ושלום, אז יהיה ביתו משכן לסיטרא אחרא ושר של עניות רודף אחריו, וזהו על-ידי 'מגיד רחצה', שעל-ידי התורה מוציא ניצוצי התורה והקדושה מסיטרא אחרא על תנאי 'מוציא מצה' - שיוציא מביתו ומאצלו מצה ומריבה וקטטות. וגדול השלום, שניתן לאוהבי התורה, שנאמר: 'שלום רב לאוהבי תורתך', ואם לאו, חס ושלום, אז 'מרור כרוך', שאם הוא תמיד במחלוקת אז סיטרא אחרא כרוך אחריו, וזהו: 'מרור כורך'. ומי שהוא יראת ה' על פניו, וכל מעשיו לשם שמיים שישקול דרכיו במאזנים וגם שיעשה צדקה, ומה גם אם תהיה צדקתו בסתר אז מתקן ניצוצי הקדושה ... על-ידי פיזור לעניים ולתלמידי חכמים ולסמוך אלו ברכי רבנן העייפות, וזהו: 'שולחן עורך צפון ברך' - דהיינו: צדקה צפונה בסתר.
גאולת ה', פסקי דינים לשואבי מים, דף י"ז ע"א, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שתיקון החוטא הוא ע"י התורה, שמרחקת ממנו יצר הרע.
'מגיד רחצה' - לרמוז שהתיקון החוטא הוא ע"י התורה ש'זאת התורה לעולה לחטאת' מכפרת על כל העוונות שעברו ומרחקת ממנו יצר הרע וסטרא אחרא, ש'בראתי יצהר הרע בראתי לו תורה ותבלין. וזהו: 'מגיד' - שהיא התורה הוא 'רחצה' – על-ידי התורה יהיה מרוחץ מעוונותיו.
גאולת ה', דף ט"ז ע"ב, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לילך בעצמו לשאוב המים לאפיית המצה.
אפילו שהוא רב ופרנס ונגיד בישראל, לא יקפיד על כבודו למנוע מלילך לשאוב המים בעצמו. ואם איש זקן הוא או שיש לו איזה חולי, ואינו יכול לילך בעצמו לשאוב המים, אז ימתין ויעמוד על פתח ביתו, וכשרואים, שנושאים מים של מצווה, ירוץ לקראתם, וייקחם ויביאם לבית. וכן נהגו הרבה גאונים, כשהיו רואים, שמביאים לביתם מים של מצווה, היו רצים לקראת מים של מצווה הקדושים היו נושאים על כתפיהם להכניסם לבית.
גאולת ה', פסקי דינים לשואבי מים, דף ב' ע"ב, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד הפרש בין האיש לאישה בהקדמת הברכה להדלקה.
אם הברכה צריכה קודם ההדלקה או אחר ההדלקה היא מחלוקת הפוסקים, וראיתי נוהגים כשהאיש מדליק - מברך קודם, והאישה אחר שתדליק, וכל אחד יעשה כמנהגו.
גאולת ה', הטבת הנרות, דף י"ב ע"ב, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שלא אבדה תקוותינו, שראויים להיגאל מקושי השעבוד.
'אמר למשה: אמור לישראל, בחודש הזה אתם נגאלים. באותה שעה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ארבע מאות שנה אמרת לנו להשתעבד, ועדיין לא שלמו. אמר לו: כבר עברו שנאמר: 'כי הנה הסתיו עבר'. מיד גילו הצדיקים את ראשם, שהיה מכוסה, שנאמר: 'הניצנים נראו בארץ'. המדרש הזה צווח ואומר: 'דרשוני וחיו' וכבר פירשו בו ראשונים כמלאכים, ואף אני עני, פירשתי בו במקום אחר, ועתה מצווה להביא מן החדש: שהנה ישראל הצדיקים, כשראו עצמם בצרה גדולה, וגם שבט לוי הם צדיקים, וראו ישראל בקושי השעבוד, צעקו אל ה', וחשבו, בר מינן, שאבדה תקוותם, שדין עבדים יש להם, בר מינן, שכתבו בשם רבינו האר"י: שפרעה היה יודע סודות עמוקים, ואם כך ישראל כאשר ראו שפרעה היה משעבדם בעבודה קשה, ודאי היה יודע שישראל דין עבדים יש להם, וחשב מצווה לשעבדם, 'שמלך שכעס על עבדו'. ואילו פרעה היה יודע, שישראל דין בנים יש להם, לא היה משעבדם, והיה מתפחד מהמלך, מלכו של עולם. ולזה הצדיקים שבישראל ושבט לוי כיסו ראשיהם כאבלים על עצמם, וקיבלו עליהם מרת הדין הקשה, שחשבו שאינם ראויים להיגאל בעולם הבא, ואינם ראויים לתורה, שמלאכים נוצחים, כאמור לעיל, ועוד אינם זוכים בארץ ... ולזה הבינו בדעתם הם רחוקים מכל טוב, אבל כאשר שמעו מהשם יתברך, שאמר שכבר עבר הקץ מקושי השעבוד, הנמשל לסתיו, אם כן ידעו שקושי השעבוד השלים המניין, ודין בנים יש להם, ולזה גילו ראשיהם, ושמחו שמחה גדולה.
גאולת ה', דף י"ד ע"ב, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שגאלם דווקא בכבודו ובעצמו, שישראל הם יחידים בעולמם.
למה הוצרך הקדוש ברוך הוא להוציא את ישראל ממצרים בכבודו ובעצמו ולא על-ידי מלאך? ...
'אמרו בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו, עליו השלום, לכבשן האש אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ארד ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו - נאה ליחיד להציל את היחיד'. ... אמר המדרש: 'יאמרו גאולי ה' - מה יאמרו? - שאין עוד מלבדו'. למה הכוונה? מהיכן יש להם ראיה? מאיזה טעם וסברה יאמרו זה שאין עוד מלבדו? - לזה סיים ואמר: 'אשר גאלם מיד צר' - דווקא בכבודו ובעצמו. מוכרח לומר: לפי שהוא יחיד בעולמו, וישראל הם יחידים לזה גאלם בכבודו ובעצמו.
גאולת ה', דף ט"ו ע"א, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)