חכם צמח הכהן

תצ"ט - כ"ח אדר ב' תקע"ג      

1 8 1 3 - 1 7 3 9      

חכם צמח הכהן

מקצת שבחו

חכם צמח הכהן נולד לאמו חנינה ולאביו חכם סעייד הכהן בשנת תצ"ט (1739) בג'רבה. 
משפחתו מיוחסת לרבי ישמעאל כהן גדול ולכן נקראו כהן-אברי"ש ראשי תיבות אני בן רבי ישמעאל. ראשית תורתו מפי חכמי ג'רבה, ובעיקר מפי החכם אהרון פרץ. לימים עבר לעיר תוניס, וספג מתורת חכמיה. עם חזרתו לג'רבה, התקבצו סביבו חבורת תלמידים איתם למד בנגלה ובנסתר.
חכם צמח הכהן נפטר ביום כ"ח אדר ב' תקע"ג (1813).
בין חיבוריו, שיצאו לאור: 'מדרש הגדה' - על הגדה של פסח, 'בניין אבות' - על פרקי אבות, 'חולת אהבה' - על התורה והמגילות, 'תרומת הדשן' - ו' כרכים חידושים על הש"ס, 'צפנת פענח' - על ביאור רש"י לתורה. חיבורים נוספים עדיין עומדים בכתב יד. 
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאינו גמל חסד כראוי עם אביו נכתב על מצחו אות ג' הפוכה.
'על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' - חשבו אחד מן השלושה, לפי שהוא דבר גדול ונחשב כתורה ועבודה. וכמו שהפליגו בזה בעניין הגמילות חסדים שהוא יותר מהצדקה בכמה מקומות ידועים. וצא וראה ממעשה רב בימי האר"י, זכותו לחיי העולם הבא, פעם אחת בא אליו מורנו הרב חיים ויטאל, זכותו לחיי העולם הבא, ואמר לו האר"י, זכרונו לברכה: הנה אני רואה שבתוך כ"ב אותיות א"ב במצחך, כולם מאירות חוץ מאות גימל, שהיא מהופכת. ומיד חרד הרב מורינו הרב חיים ויטאל, זכותו לחיי העולם הבא, וביקש מהאר"י, זיכרונו לברכה, שיגיד לו טעם הדבר כי בוודאי לא על חינם הוא. אמר לו האר"י זיכרונו לברכה, שאינו גומל חסד עם אביו כראוי, אף על פי שאתה עושה חסד עמו אבל לא חסד מלא, ובשביל כך האות הגימל מהופכת, עד כאן. הרי לך עתה, בשביל שלא גמל חסד כראוי נכתב, אבל לא נכתב כסדרו. אבל מי שלא גמל חסד בוודאי שלא ייכתב עליו. הרי לך מכאן שעניין גמילות חסדים דבר גדול הוא שבשבילו אמרו העולם נברא ועומד עם התורה והעבודה.
בניין אבות, עמ' י"ב, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תש"ס, (2000)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאף שלמד וחידש, הרי בכל יום חייב מחדש.
'אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' - כל הפרק הזה ששנו חכמים כולו מזהיר על התורה, לכן הזכירו דבריו כאן לרבת התועלת. להזהיר בני אדם לעסק התורה. ופתח דבריו יעיר בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב.
רוצה לומר: שאל יטעון החכם לומר עסקתי ולמדתי ולימדתי וחידשתי בתורה, די לי. מתי אעשה לביתי, ופרנסתי ופרנסת בני ביתי. לזה אמר: 'השמר, אל תפן אל אוון', שהרי 'בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת' - שבכל יום אתה חייב. ואין אתה בן חורין ממנה אפילו שעה אחת ביום, ולפחות קבע עיתים לתורה מידי יום ויום.
בניין אבות, עמ' קצ"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תש"ס, (2000)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שיקדים מקרא ומשנה ללימוד התלמוד, שהם שורש כל החוכמות.
'התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' - ותנאי הארבעה עשר והחמישה עשר הם 'במקרא ובמשנה' לומר אף על גב שהתלמוד אין מידה גדולה הימנו, צריך שיקדים לו מקרא ומשנה, שמהם יתיישב התלמוד, והם שורש לכל החכמות, שאם אין מקרא אין משנה ואם אין משנה אין תלמוד.
בניין אבות, עמ' רט"ו, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תש"ס, (2000)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא יתעכב הקטט, תיכף מחבקים זה את זה.
בשביל להזהיר בני אדם לכבד את בעלי כבוד, ראיתי לכתוב מה שהובא בספרים, זה שנשלח, הדבר הזה מהחבורה הקדושה שבארץ ישראל לחבורה הקדושה של בבל ובחוץ לארץ וזה לשונם: הנה מודיעים אנחנו אליכם חבורה קדושה המנהג הטוב שיש בינינו בחבורה הקדושה של ארץ ישראל, שלא נמצא בחבורה שלנו שום ריב וקטטה, ואף שלפעמים יש ויכוח של קטט, תיכף יש בנו כיתות קדושים, המעוררים לב לכל דבר שבקדושה, ומכניסים עצמם שלא יתעכב הקטט, אף כשהוא קטט קטן, ומיד עושים שלום בין הצדדים, שחוזרים לאחווה וריעות ושלוה ושלום במנוחתם, כאשר היה כבראשונה ומחבקים זה את זה, ותיכף חבר זה מוחל לחברו, ומי שהוא קטן בשנים מחברו, מבקש מחילה מחברו שהוא גדול ממנו, ותיכף חברו מחבק לו ומנשק לו, ומוחל לו. ומי שהוא, חס ושלום, פוגע בכבוד רבו, אזי מקבל עליו נידוי, ומפיל עצמו בכה לארץ, וחולץ מנעליו, וישב לו לארץ, ורבו כשרואה חרטתו ובכייתו, אינו מניחו ליישב על הארץ כי אם שיעור צליית ביצה, ואחר כך נותן לו רבו רשות ואומר לו: עמוד, ואחר עמידתו נופל לרגלו של רבו, ומבקש התרה ומחילה, ואומר לו רבו: מותר לך, ג' פעמים, אין נידוי, אין כאן חרם, 'וסר עוניך וחטאתך תכופר' עד כאן. ראה מעתה גודל אהבת איש לחברו ומחויב לכבדו.
בניין אבות, עמ' קנ"ב-קנ"ג, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תש"ס, (2000)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד הפסוקים שאומרים על שולחן ששלושה אכלו עליו.
'שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה' - דברי תורה דייקא. ולאו דווקא דבר גדול אלא דבר קטון או אפילו פסוקים בעלמא די. ומזה נהגו העולם לפחות אומרים פסוקים: 'ועבדתם את ה' א-להיכם', 'והסירותי מחלה' ואם לא אמרו לא דבר גדול ולא דבר קטון כאילו אכלו מזבחי מתים.
בניין אבות, עמ' פ"ו, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תש"ס, (2000)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שאין מי שנולד ומת בארץ, למי שנולד או מת בחוץ לארץ.
אף על גב שנולד בארץ ישראל, איבד טובה הרבה, שיצאת נשמתו בחוץ לארץ, ומכל מקום כבר נשרש בו בלידה קדושת ארץ ישראל בנשמתו. כמו שהקדמנו בטעם ירמיה ויחזקאל, בהתנבאותם בחוץ לארץ, לפי שאותה ההכנה שהוכנו לנבואה בארץ, לא פסקה מהם אף בעמדם בחוץ לארץ. וכן גם מי שנולד בקפוטקיא, שנשרש בו זוהמת חלאת חוץ לארץ, אף על גב שמת בארץ ישראל. אף שהועיל קבורת ארץ ישראל ויציאת נשמתו בה, אינו דומה למי שנולד בה, לפי שכבר נשרש בו חלאת זוהמת חוץ לארץ.
תרומת הדשן, כרך ו' - הלבושים, עמ' ס"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד זוכר ברית האבות, אם זרעם דומה לאבות, והולכים בדרכם.
'וזכרתי את בריתי יעקב' - שגר עם לבן עשרים שנה, ולא למד ממעשיו הרעים. 'ואף את בריתי יצחק' - שהיה אחיו ישמעאל רשע ובנו עשיו רשע, ולא למד ממעשיהם. 'ואף את בריתי אברהם' - שהיה בנו של תרח, ולא למד ממעשיו. והם, אבותיהם כשרים, ולא הלכו בדרכיהם, לכן 'והארץ תיעזב מהם'. 'וזכרתי את בריתי' - שקיימתי עמהם, ברית לתת להם את הארץ ולזרעם אחריהם, וכוונתי הייתה: אם זרעם דומה להם. עכשיו, שלא נדמו להם - 'והארץ אזכור', שלא יהיו ראויים אליה, כיוון שלא הלכו בדרכי אבותיהם, לכן והארץ תיעזב מהם. ולכן ע"י שעושים ישראל תשובה ואוחזים מעשה אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב, יבוא משיח צדקנו ויגאלנו גאולת עולם בעגלא ובזמן קריב אמן כן יהי רצון
חולת אהבה, עמ' רכ"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"ד (2004)