חכם חיים סתהון

י"ח שבט תרל"א - ו' אייר תרע"ח      

1 9 1 8 - 1 8 7 1      

חכם חיים סתהון

מקצת שבחו

חכם חיים סתהון נולד לאימו חיה ולאביו חכם מנשה מטלוב ביום י"ח שבט תרל"א (1871) בעיר צפת. 
אביו שהיה מחכמי ארם צובא, שימש ראש בתי הדין ורב העיר צפת. בשנת תרל"ב (1872), בהיותו בן שנה, חזרה משפחתו לארם צובא. בשנת תרל"ו (1876) אביו נפטר, ואמו חזרה לעיר צפת, ונישאה בשנית ליצחק יעקב סאליער מעדת האשכנזים. הוא נשלח ללמוד בתלמוד תורה של האשכנזים, ואחר התחנך גם מפי חכמים ספרדים. 
בשנת תרס"ב (1902), החל לשמש כרבה של העיר צפת אך חשקו הגדול בלימוד התורה, לא נתן לו להמשיך בעול הרבנות, והוא עזב אותה לטובת שקידה בתורה, ועמל על כתיבת ספרו 'ארץ החיים', בו קיבץ ואסף את מנהגי ארץ ישראל. ביום ח"י שבט תרס"ו (1906), יום מלאת לו 35 שנים, סיים לכתוב את ספרו, אותו הדפיס רק לאחר כשלוש שנים לאחר מכן, בהן אסף כספים ונדבות לשם מטרה נעלה זו.
העוני הרב שהיה בתקופה זו בארץ ישראל היו מנת חלקו. בזמן מלחמת העולם הראשונה הסתפק בארוחה אחת ביום, שכללה לחם שעורים וקערת דייסה.  במעט הכסף שהשיג העדיף לרכוש נפט כדי להאיר את חשכת הלילה, שיוכל להמשיך ולשקוד על תלמודו. הוא ניחן בזיכרון רב, והיה אוכל מצמח הבלאדור, המסוגל לזיכרון.
חכם חיים סתהון חלה במחלת הטיפוס, ממנה נפטר ביום ו' אייר תרע"ח (1918).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד חילוק המנהג לחלק לפי מספר הנפשות או דווקא לעניים.
הנה מה שכתב ה'חתם סופר' שדעת הנותנים לחלק לפי מספר הנפשות, כן מבואר בתקנת מנהגי ונציה, בעת שתיקנו בערי איטליה, נדבת מחצית השקל בכל חודש אדר מידי שנה בשנה לשלוח לארץ ישראל, ויחויבו הגבאים לסדר לחלק המעות בארץ ישראל כפי ערך נפשות מכל הלשונות: לאשכנזים, ספרדים, פורטוגזיס ואיטלינים וזולתם לכל קהל וקהל למספר נפשות ולפי הטף. וכן מנהג האשכנזים בארץ ישראל בכל הנדבות הבאות להם ממדינותיהם שבחוץ לארץ, שמחלקים המעות לפי מספר נפשותיהם אך לתלמידי חכמים הם נותנים קצת יותר לפי כבודם ולהם משפט הקדימה. אך מנהג הספרדים בנדבות הבאות להם ממדינותיהם אינו כן. אלא, המעות ניתנות דווקא לתלמידי חכמים ולעניים ולאביונים, ולהוצאות העיר לתלמוד תורה וכיוצא, כי כן הוא דעת המתנדבים במדינות הספרדים. ויש תחת ידי מכתב מגאוני עיר תוניס משנת תקצ"ה ששלחו לעיר הקודש צפת, תבנה ותיכונן, בעניין זה.
ארץ החיים, עמ' 317, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד תקנתם לעשות סעודת המילה בדגים, משום טובת העניים.
נוהגים לעשות סעודה ביום המילה. ושמעתי כי הרב ניסים אזולאי, זיכרונו לברכה, אב בית דין פה עיר הקודש צפת, תבנה ותכונן, בעל ספר 'שולחן טהור' עשה תקנה והסכמה, פה צפת, תבנה ותכונן, שלא לעשות סעודת יום המילה בבשר אלא בדגים, משום שהם נמכרים אצלנו בזול יותר מן הבשר, כדי שלא לבייש את מי שאין לו, ומצאתי בספר 'כרם חמר' בתקנות גאוני המערב הקדמונים, שתיקנו תקנה כזאת במדינתם, משום טובת העניים, שלא יצטרכו להרבות בהוצאה.
ארץ החיים, עמ' 366, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד זכות רבי שמעון ובנו ויותם בן עוזיה גדולה משאר הצדיקים.
נוהגים לעשות נדרים לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו, שהיה מלומד בניסים ... שכל הצדיקים קיבלו בעולם הזה, מעיין השמור להם לעולם הבא, ורבי שמעון בר יוחאי ובנו ויותם בן עוזיהו לא קיבלו בעולם הזה, לפיכך הייתה להם זכות גדולה משאר הצדיקים, שבזכותם יתקיים העולם ולא יחרב.
ארץ החיים, עמ' 147, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שקוראים תהילים באשמורת, ואולי אינם בכלל אזהרת האר"י.
משם האר"י, זיכרונו לברכה, כתבו שאין לקרוא מקרא בלילה. וכתב הגאון חיד"א, שהנוהגים כהאר"י, זיכרונו לברכה, אין קורין מקרא בלילה אפילו אחר חצות. אך נתפשט המנהג בארץ ישראל לקרוא בבתי כנסיות תהילים באשמורת סמוך יום. ואולי אין תהילים בכלל אזהרת האר"י, זיכרונו לברכה.
ארץ החיים, עמ' 96, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שכל מין הכנסה, יכנס לקופה אחת, ויחולק על פי סדר החלוקה.
והנה פה עיר הקודש צפת, תבנה ותכונן, יש לנו הספרדים הסכמה קדומה בזה, וזה לשונה: בשבטי ישראל הודענו נאמנה כי חוק לרבנן סבוראי, ראשונים כמלאכים, זכותם יגן עלינו אמן, משום ישוב ארץ ישראל המקודשת, ומשום דרכי שלום, שכל חכמי עיר הקודש יהיו לאחדים, ולא תהיה, חס ושלום, קטגוריה ביניהם. תיקנו כי כל מין הכנסה או הקדש או ישיבה אשר יקדישו בני ישראל יחיד או רבים, אפילו אם יהיה לאנשים נקובים בשמות מפורש יוצא מפי הבעלים, אפילו כך יכנס לאמצע לקופת התלמידי חכמים, ויתחלק על פי סדר החלוקה דרבנן הנהוגה, איש לפי מהללו. ...
ונראה שכיוון כי כל חכמי העיר המקבלים, הם עצמם הסכימו בזה להתנהג כן, הם ודורותיהם עד עולם, כמבואר בלשון ההסכמה, יפה נדמה והסכמה זאת היא טובתם.
ארץ החיים, עמ' 333-334, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד חזקת עושי הגבינה בכפרי הגויים, שלא להיכנס בגבולם.
כתב מהר"ש גאון, זיכרונו לברכה, שבמקומו נוהגים דין חזקה בעניין עושי הגבינה, שאין אדם נכנס בכפר שהחזיק בו חברו לעשות גבינה. ונוהגים חזקה זאת כשאר דיני החזקות שכל הנכנס בגבול חברו עובר על חרם גמור שגזרו הקדמונים, זיכרונם לברכה. וכן נוהגים פה עיר הקודש צפת, תבנה ותכונן, חזקה זאת בעושי הגבינה בכפרי הגויים. וכן נוהגים דין חזקה בקוני האתרוגים בכפרי הגויים לצורך החג. ונוהגים בחזקות אלו להוריש ולהנחיל למכור ולקנות כח וזכות החזקה. וכמו שנוהגים בעיר ארם צובא, יגן עליה א-לוהים, בעניין חזקת שירות גביית מכס המלך.
ארץ החיים, עמ' 597, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד חיוב על כל בני חוץ לארץ להשתדל, שיהיו ישראל בארץ.
במה יפה כח בני ארץ ישראל, לשלוח שליחים לכל בני הגולה, ולהפקיע מעניי עירם? ...
ראו כי זה למעלה משלוש מאות שנה כבר, היו נוהגים בנדבות ארץ ישראל, והיו השלוחים יוצאים, ובמנהגי מהרי"ל כתב שהיו נוהגים בזמנו ליתן מחצית השקל של פורים להעולים לארץ ישראל. ועוד למדנו שהמתנדבים בעם היו מניחים ענייהם ועניי עירם משום עניי ירושלים כדי לזכות בהעמדת וקיום ישראל שם בהר הקודש, ושלנו עדיף כי בזה תהיה מנת חלקם בישיבת ארץ ישראל ובתפילות ותורת ארץ ישראל. וכתב הרמב"ם, שמה שאנו חושבים ראשי חודשים והמועדות בחוצה לארץ, אנו סומכים על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. ... ואם כן חיוב מוטל על כל בני חוץ לארץ להשתדל שיהיו ישראל בארץ ישראל, שאם לאו, חס ושלום, יהיו בני הגולה בלי ראש חודש ובלי מועדים.
ארץ החיים, עמ' 322, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)