חכם יוסף אוחיון

תרמ"ו - כ"ט אב תשט"ז      

0 - 1 8 8 6      

חכם יוסף אוחיון

מקצת שבחו

חכם יוסף אוחיון נולד לאמו אסתר ולאביו מרדכי, בסביבות שנת תרמ"ו (1886), בעיר איית-זרראר שבמרוקו.
אביו היה תלמיד חכם, שגם עסק במסחר. בצעירותו עבר ללמוד בעיר איליג, שם היתה ישיבה חשובה, זאת על אף שהעיר היתה רחוקה מאיית-זרראר. הוריו לא יכלו לתמוך בו, והוא למד בעוני רב.
חכם יוסף אוחיון נשא לאישה את שרה בת חכם מכלוף סויסא. 
חכם יוסף אוחיון התפרנס ממסחר. בד בבד הוא למד ולימד תורה, והיה דיין. הוא גם נודע כמוהל מומחה, והיה נוסע מרחקים גדולים כדי למול תינוקות. במקרים בהם נתגלה כי משפחתו של התינוק חיה בעוני, חכם יוסף אוחיון נהג לממן את סעודת הברית, ולהשאיר בידי המשפחה סכום כסף שיסייע לקיומם.
חכם יוסף אוחיון נפטר ביום כ"ט אב תשט"ז (1956), ונקבר בתיזנית שבמרוקו. 
ספרו 'אבקת רוכל' יצא לאור בקזבלנקה עוד בחייו.
בשנת תשס"ב (2002) הועלו עצמותיו לארץ והוא נטמן בבית העלמין העתיק בצפת.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מבטל טענת העשיר, שאינו רוצה לבטל גזרת העוני.
'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה'. - הנה העשיר אינו רוצה ליתן צדקה לעני, מפני שטוען שאינו רוצה לבטל גזירתו יתברך שעשאו עני, ואם הוא חפץ בעני, למה אינו מפרנסו?
לכך עושה לו הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה, ומביא על העשיר החולי, והולך אצל הרופא לרפואתו, ונותן מעות מה שלא נתן לעני, ולפי סברתו הנפסדת, שטוען שאם הקב"ה רוצה בעניים למה אינו מפרנסם? - אם כן, אם הקב"ה רוצה ברפואת העשיר למה מביא עליו ייסורים?
אלא ודאי טענתו הָלְכָה לה, ואין בדבריו ממש.
אבקת רוכל, חלק ראשון, דף י"ג עמ' א', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מבאר שאין הלימוד בחותם אמת, הולכת השכינה ותשב מרחוק.
'ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. ותלך ותשב לה מנגד, הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד ותישא את קולה ותבך'. -
הנה ידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: ששאלו לחכמה ולנבואה ולתורה על חורבן המקדש, ולא פירשוהו, עד שבא הקדוש ברוך הוא ואמר: 'על מה אבדה הארץ - על עזבם את תורתי' - ולמה אמר 'את תורתי'? - היה לו לומר: על עזבם את התורה.
אלא ודאי היו לומדים, אלא הלימוד היה שלא לשמו. וזהו שאמר: 'על עזבם את תורתי' - התורה שלי שהיא תורת אמת, והם למדו את לשונם לשון שקר, ו'חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת' - שהוא גימטריא 'אהיה אשר אהיה' - אם תחשוב 'אהיה' פעמים 'אהיה' - עולה אמת.
וזהו שאמר: 'ויכלו המים' - שהיא התורה, שכתוב: 'הוי כל צמא לכו למים', כשכלו 'מן החמת' - שהם חותם, ולא היו לומדים לשמה, אז 'ותשלך את הילד תחת אחד השיחים' - שגלו ישראל בין האומות, ועלתה שכינה עשר מעלות. וזהו: 'ותלך' השכינה, 'ותשב לה מרחוק כי אמרה אל אראה' בצרות ישראל, 'ותישא את קולה ותבך' - 'רחל מבכה על בניה'.
אבקת רוכל, פרשת וירא, עמ' כ'-כ"א, הוצאת עוד יוסף חי, בני ברק, תשע"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שנשמתם של ישראל אחוזה ודבוקה בארץ ישראל.
למה צריך להביא הקב"ה את ישראל לארץ ישראל, ובכל פעם משבח את ארץ ישראל לאמור: 'ארץ זבת חלב ודבש'? - אם לכוונה זו הביאם אל הארץ, לראות טובת הארץ אשר נשבע לאבותם, אינו צריך לכל זה. היד ה' תקצר?! -
שיתן להם במדבר כל טוב, ויצמיח להם במדבר פירות טובות כמו של ארץ ישראל והותר, ויהיה המדבר זב חלב ודבש? - שהרי הוריד להם מן במדבר, שהוא דבר רוחני, ומכל שכן דבר גשמי. ...
הנה נשמתם של ישראל אחוזה ודבוקה בארץ ישראל, ולא ישיגו ההשגחה הנזכרת, אלא בארץ ישראל ולא בשאר ארצות.
אבקת רוכל, חלק ראשון, דף ו' עמ' א', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מבאר שלא לבזות גויים בפני הגר, שכוונתו לשם שמיים.
גרי צדק נצטווינו עליהם: 'ואהבתם את הגר', וחלילה להוציא לעז עליהם לומר שעדין אהבת עכו"ם תקועה בלבבם, ואינם חפצים לשמוע בזיונם של עכו"ם. 'וזהו שאומרים אנשים: גר מדור עשירי, לא תבזה ארמי בפניו' - וזה צריך ביאור.
אמנם הנה ידוע שאין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה, לפי שישראל שלוים ושקטים וכל טוב בידם ולא ידענו כוונת הגר אם לטובה נתכוון או לא. אכן אם בא גר צדק מגדולי הדור של האומות, ואינו חסר לנפשו שום דבר, ובא להתגייר ולידבק בישראל עניים וסחופים זה נקרא גר צדק וכוונתו לשמים.
והנה אם נתגייר צריך אתה לשמחו ולומר לו כמה גדולה מעלתך שאומות העולם בעושר וטובי לב, ולא חסר לך שום דבר ובאת לידבק בישראל שהם עניים דוויים וסחופים, שכר גדול כפלי כפלים.
לא כן אם תבזה ארמי בפניו ותאמר לו שאומות העולם שפלים ובזויים, וישראל במעלה רבה. הלא ידאג בליבו הגר, ויאמר מה עשיתי הלא אין כל כך שכרי גדול.
אבקת רוכל, חלק ראשון, דף ו' עמ' ב', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שעל הצדיק לבקש רחמים על דורו, שלא יבואו לידי עברה.
'ויאמר ה' אל משה: הנך שוכב עם-אבותיך, וקם העם הזה, וזנה אחרי א-לוהי נכר הארץ' -
שכל זמן שאתה חי, אתה מבקש רחמים שלא יבואו לידי עבירה, אבל עתה: 'הנך שוכב עם אבותיך', ואין מי יבקש עליהם שלא יבואו. וממילא 'וקם העם וזנה אחרי א-לוהי נכר הארץ'. ...
ועל זה אני מעניש גם הצדיקים, והסתרתי פני מהם, כמו שעשה אליהו שלא התגלה אליו שלושים ימים, מפני שלא בקשו רחמים על דורם.
אבקת רוכל, חלק ראשון, דף י"ג עמ' א', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948)