חכם פנחס טבול

תר"ס - י"ג חשון תשכ"ו      

1 9 6 5 - 1 9 0 0      

חכם פנחס טבול

מקצת שבחו

חכם פנחס טבול נולד לאמו ולאביו בשנת תר"ס (1900) בפיגיג שבדרום-מזרח מרוקו.  
תורתו למד מפי חכמי עירו, ואחר כך המשיך את לימודו בעיר קולומבשאר באלג'יריה, בישיבת משפחת אבוחצירה, ולמד מפי חכם מסעוד כהן. חכם פנחס טבול נסמך לרבנות והוכשר כשוחט ומוהל. הוא שימש כרב העיר עין ספרה (צפון מערב אלג'יר), בשנת תשכ"ב (1962), עם שחרורה של אלג'יר, שימש כרב הקהילה הספרדית בליון בצרפת.
חכם פנחס טבול נפטר ביום י"ג חשוון תשכ"ו (1965).
ספרו, 'ויעמוד פנחס', כולל פירושים לפרשיות השבוע ולדרשות על נושאים שונים.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבענווה סירב ללכת אל פרעה ובענווה עלה מיד לקבלה.
'ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני, ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל הא-להים' - שעד עתה היו ישראל במחלוקת ,ועתה 'ויסעו מרפידים' - קראו בה: פרודים. ... 'ויבואו מדבר סיני', וראו שהחודש סיוון עניו, משה רבינו עניו, הר סיני עניו, והניח הקדוש ברוך הוא כל ההרים ובחר בסיני, שהוא נמוך ושפל, לכן גם הם נעשו ענווים. 'ויחן שם ישראל' - בלב אחד 'נגד ההר' - שהוא עניו, והסתכלו בהר. ובזה תבין חקירה אחת: שמשה רבינו, עליו השלום, סירב לילך אל פרעה שבעת ימים. לקבל התורה - סבר וקיבל מיד, לפי שראה שהקדוש ברוך הוא רוצה שפלים, ולזה סירב שבעיניו לא היה שפל כמוהו, וזה שאמר: 'ויחן' - שעשו שלום. וזהו טעם: 'ומשה עלה' - תכף, בלי סירוב.
ויעמוד פנחס, פרשת יתרו, עמ' מח, הוצאת שירי דוד, ירושלים, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד טוב המפייסו בנותן פרוטה דווקא, ולא מספיק האחד לבדו.
'הנותן פרוטה לעני מתברך בששה ברכות, והמפייסו - בי"א'. וקשה, במה אנו עוסקים בפיוס זה - אם לא נתן לו - וכי כוח הדיבור יותר מכוח המעשה שנותן צדקה?! ואם נתן, פשוט. ...
ויש לומר שהמפייס לעני ומנחמו, ואומר לו כי העניות טובה הרבה כדי להרבות שכרו לעולם הבא, זה דבר טוב וגדול, שבוטח בה' כדי שיקבל שכרו בעולם הבא, עולם שכולו ארוך וטוב, אבל הנותן בשתיקה, בלא שעירב דעתו עמו לנחמו, אזי העני הזה, אף על פי שנותן לו, אין לו קורת רוח, ובפרט אם מתנתו מעוטה, ולזה המפייס יותר מהנותן.
אם כן, זה פירושו: 'הנותן פרוטה' דווקא - המפייסו יותר טוב ממנו. לא כן הנותן צדקה מרובה, לא בא דיבור ודבור ודחי מעשה. וזהו כוונת הכתוב: 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע. בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו': ראשי תיבות: דמעה - דעתו מעורבת עם הבריות, בלשון טוב ופיוס. אז האדם הזה זורע על דרך הפסוק: 'זרעו לכם לצדקה', אדם זה ברינה יקצור אשר זרע. ונתן טעם למה, כי העני הזה שבא צועק וגונח, ו'נושא משך הזרע' - דהיינו הצדקה, 'בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו' - תחת שהיה נפש נכאה ופייסו, שמח שמחה רבה, ולפי זה יהיה הפסוק הזה במי שנותן צדקה ופייס, ולא מספיק באחד לבד, כי טובים השניים.
ויעמוד פנחס, מאמר י"ג לנפטר, עמ' קלז, הוצאת שירי דוד, ירושלים, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד 'יקרבו ימי אבל אבי', לפי שאסור לאבל לעסוק בתורה.
'ויאמר עשו בלבו, יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי' - אבל אסור לעסוק בתורה, שנאמר 'ישב בדד וידום כי נטל עליו'. ולכך, קודם שמת יצחק, אין לעשו שליטה על יעקב, לפי שהיה יעקב עוסק בתורה. אבל אחר שמת יצחק, אז אסור ליעקב לעסוק בתורה מפני שהוא אבל, ולכך אמר: 'יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה', שאין יעקב עוסק בדברי תורה ואז יהיה עליו שליטה ויהרגהו.
ויעמוד פנחס, פרשת תולדות, עמ' כ, הוצאת שירי דוד, ירושלים, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמי שהוא עניו, השכינה שורה עליו, ונפתחים לו שערי אורה.
מצאנו שהתורה נקראת מים, והמים אינו רודף אלא למקום נמוך, שהם הענווים והעלובים, שאינם עולבים, ומשימים עצמם כמו שאינם, כמו שנאמר על פי 'ומתחת זרועות עולם', ופסוק 'ממדבר מתנה' - אם יהיה האדם מתחת עצמו זרועות עולם, או אם ישים עצמו כמדבר הזה, שהכל דשים בו ושותק, התורה ניתנת לו במתנה. ולכן מצאנו בית הלל, שהיה עניו ונמוך רוח, מלפני בית שמאי, שהיו קפדנים - שהלכה כבית הלל. וכן מצאנו בגמרא, מי שהוא עניו השכינה שורה עליו, ונפתחים לו שערי אורה והאמת, ולכן הלכה כמותו.
ויעמוד פנחס, מאמר י"ג לנפטר, עמ' קלח, הוצאת שירי דוד, ירושלים, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד החשש, שלא נמצא בארץ ישראל, אין תפילתו נשמעת.
'התחת א-לוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן' - פירש רש"י: וכי במקומו אני?! וקשה, התשובה אינה מעין השאלה, שהיא אמרה הבה לי בנים, ופירש רש"י: התפלל עלי כמו שעשה אביך לאמך, והוא השיב לה: וכי במקומו אני?!
לכן, כדי להבין זה הלשון, נקדים זה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה' - ומי שאין לו א-לוה למי יתפלל ויענהו? ויעקב היה בחוץ לארץ, בבית לבן, ומקום הקדוש ברוך הוא בארץ ישראל. ובזה אפשר שיובן, שכשאמרה לו 'התפלל עלי', אמר לה, 'וכי במקומו אני?!' - דהיינו בארץ ישראל, שיש א-לוה כביכול, שם אני מתפלל ויענני. אבל בחוץ לארץ, שנדמה כמי שאין לו א-לוה, אף אם אתפלל, אין בטוח שתפילתי נשמעת.
ויעמוד פנחס, פרשת ויצא, עמ' כד, הוצאת שירי דוד, ירושלים, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאם אין זכות שישמע תפילתו, הבט וראה זכות האבות.
'מגיננו ראה א-להים והבט פני משיחך' - וקשה, מהו 'מגיננו ראה אלהים' ומהו 'והבט', שאין הבטה אלא מלמעלה למטה. אבל הכוונה להיות שמתפלל לה' יתברך שישמע תפילתו ... ואם אין בי זכות שישמע תפילתי, הבט וראה זכות הצדיקים שבדור, שהם מגיננו וגם 'והבט פני משיחך', שאין הבטה מלמעלה למטה, רצה לומר שיסתכל מלמעלה לאבותינו שהם בעולם העליון, ואחר כך יביט פני משיחך, שהוא דוד, שנמשח בשמן המשחה, וזהו דרך חסד, כי מהדין הבן מזכה אבא ואין אבא מזכה הבן.
ויעמוד פנחס, פרשת נח, עמ' ד הוצאת שירי דוד, ירושלים, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לא יצער העני לפגום באותיות י-ה בשכינה להותירה נשך.
'אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך' - יובן על דרך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהשכינה נקראת צדיק, וכשנותן צדקה נקראת צדקה.
וצריך האדם, אם הלווה לעני לא ידחקנו, ואם יצערנו פגם ביוד של שכינה, ובפרט אם היד שהלווית לו, בה בזאת היד תפשת אותו, ואמרת לו: לא אשלחך כי אם פרעתני, פוגם בה' של שכינה.
וזהו: 'אם כסף' - היא הצדקה שנתת, 'תלווה את עמי, את העני עמך' - עשית תיקון לשכינה שנקראת עניה ונקראת צדקה, וכיוון שהלווית לו, 'לא תהיה לו כנושה' - אם ציערת אותו פגמת ביו"ד של שכינה, ונשאר כי אם אותיות 'כנשה', ובפרט אם ביד שהלווית או תפשת אותו בה פגמת באות ה"א, ונשאר בשכינה כי אם אותיות 'נשך'. לכן אני מזהירך לא תצער את העני. רבי יעקב.
ויעמוד פנחס, פרשת משפטים, עמ' נ-נא, הוצאת שירי דוד, ירושלים, תשנ"ו (1996)