מקצת שבחו
מרת פרחה פלורה ששון נולדה לאמה עזיזה ששון, ולאביה יחזקאל אברהם גבאי, בשנת תר"כ (1859) בבומביי (כיום מומביי) שבהודו. משפחת ששון היתה משפחת סוחרים ואנשי עסקים שהגיעה מעירק להודו. המשפחה היתה עשירה מאד, וכינוייה היה 'משפחת רוטשילד של המזרח'.
מרת פרחה-פלורה ששון התחנכה על ידי מורים פרטיים, מרבני מהקהילה היהודית בבגדאד, ולמדה בבית ספר קתולי. עד גיל 17 קנתה שליטה במקורות יהודיים, ובשבע שפות.
בשנת תרל"ו (1876) נישאה לדודה, מר סלימן דוד ששון, שניהל את רבים מעסקי משפחת ששון, ונולדו להם שלושה ילדים: דוד סלימן, רחל ומזל-טוב. מזל-טוב סבלה מנכות ונפטרה צעירה.
בשנת תרנ"ד (1894) נפטר בעלה, והיא לקחה על עצמה את ניהול כל עסקי המשפחה.
בשנת תרנ"ו (1896), בזמן התפרצות מגפת הדבר בהודו, תמכה כלכלית במרדכי זאב חבקין, מפתח החיסון נגד כולרה ונגד דבר, ובכך סייעה להציל רבים ממוות. בנוסף היתה פעילה בתנועת ההתנגדות לפורדה (וילון בפרסית) - חיוב נשים לכסות את כל גופן כולל הפנים ולעתים גם העיניים.
בשנת תרס"א (1901) עברה ללונדון, שם קיוותה להשיג טיפול רפואי עבור בתה, מזל-טוב. לכל מקום הקפידה לנסוע עם מניין גברים, כדי שתוכל להתפלל במניין, ועם שוחט, כדי שתוכל לאכול אוכל כשר.
בשנת תר"ע (1910) ביקרה בבגדאד יחד עם ילדיה דוד-סלימן ורחל. הביקור כלל מפגשים רשמיים עם הוואלי של בגדאד, עם חכם עזרא דנגור – רבה הראשי של בגדאד, ועם
החכם יוסף חיים, הבן איש חי. בעת הביקור קראה בתורה בבית הכנסת, מתוך ספר תורה שהקדיש לבית הכנסת, אחד מראשי משפחת ששון.
בעקבות הצהרת בלפור, מרת פרחה-פלורה ששון תמכה ברעיון הקמת מדינה יהודית. היא תמכה וערבה לפליטים יהודיים שביקשו להגיע לאנגליה. בשנת תרפ"ה (1925) בקרה בירושלים יחד עם בנה, דוד סלימן.
מרת פרחה-פלורה ששון אתרה ואספה, בעזרת בתה רחל, שנשארה בהודו, כתבי-יד של חיבורים יהודיים מן המזרח. כיום אוסף ששון הוא אחד המקורות החשובים במחקר כתבי-יד הקשורים למקצועות היהדות. מרת פרחה-פלורה היתה בקיאה בכתבי היד היהודיים מן המזרח, במדרש ובמנהג ובהלכה הספרדית. היא ניהלה התכתבויות עם
חכם יוסף חיים, הבן-איש-חי, ודנה אתו בנושאים הלכתיים ואחרים.
מרת פרחה-פלורה ששון נפטרה ביום יט' טבת תרצ"ו (1936), והיא קבורה בהר הזיתים.
מאמריה התפרסמו בכתב העת 'The Jewish Forum'.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמדת שאין האישה כשיריים לכבדה לשבת בראש, אחת לשבעים.
ראשית דבר, אני נותנת תודה רבה לוועד בית המדרש לדרשנים בעד הכבוד הגדול, אשר בחרו בי להיות יושבת הראש באסיפה השנתית. שמעתי, כי מיום שנתייסד הבית הזה, עוד לא נשמע כי כיבדו אשה להיות יושבת ראש בבית המדרש הזה, אולי מפני שנאמר 'ואשה בכל אלה לא מצאתי', ואולי מפני שאתם מברכים בכל יום 'שלא עשני אשה'; אם כן, קשה לי מדוע כיבדתם אותי להיות יושבת ראש.
ונראה על-פי מה שמובא בכריתות ו' עמ' ב': 'אחת לששים או לשבעים שנה, היתה באה של שיריים לחצאין'. והנה לדעתכם האנשים הם היסוד ועיקר המין האנושי, והנשים הן רק בשיירי מצווה, שיריים, ולא העיקר. וכשם שהקטורת של שיריים היתה כשרה אחת לששים או לשבעים שנה, כן אמרתם: בית המדרש הזה נתייסד זה שבעים שנה, וכל הימים היו יושבי הראש אנשים - זהו העיקרים, לכן אחת לשבעים שנה, הגיע הזמן לכבד אישה, מהמין שהם נחשבים רק כשיריים, ולא מהעיקרים.
אף שאין בלבי עליכם על הכבוד אשר כיבדתם אותי, ואדרבה, אני ששה ושמחה, כי אחת לשבעים שנה כיבדתם גם אישה, בכל זאת הנני להעיר אתכם כי הוא סימן לא טוב. ... שמעו אלי המורים והתלמידים, הנני לגלות לכם, כי לא תעיתם לגמרי עמדי, אנכי לה', הנני אוהבת התורה בכל נפשי, והנני מתייגעת בה, וגם את בני אני מדריכה בדרך התורה.
מרת פרחה פלורה ששון, י' ל' הלוי הרצוג, אמרי יואל, ג', דרשה מהמופלגת הרבנית מרת פרחה ששון, עמ' 205-204, דפוס אקספרס, לונדון, תר"צ (1930) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמדת האיסור להטעות שום אדם, שאינו תלוי ביחסם אלינו.
הסברנו פעמים רבות שאסור לשארית ישראל להטעות שום אדם, לא נוצרי וגם לא מוסלמי. הרגשות שעולים מכתיבה כזאת, והאפשרות שבני המאה האחת-עשרה קיימו הוראות אלה, הן עדות נהדרת להוראות האתיות של היהדות, ולרף הגבוה שהציבה לאידיאל המוסרי, בשעה שיחסי היהודים עם הסובבים אותם כללו שנאה, רדיפות ותו לא. עם זאת, רש"י אסר חלוקת מתנות לאביונים בפורים לגויים. אך את זאת עשה לא מתוך שנאה לגויים, אלא על מנת שלא להזניח את היהודים העניים.
מרת פרחה פלורה ששון, Flora Sassoon, Rashi, The Jewish forum: a monthly magazine, October 1930, New-York, p. 378 (מתורגם) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמדת על אותם עמי ארצות, ששפת ארצם היא ארמית של גמרא.
שושני מעיר הערה חשובה על הסברו של רש"י לכך שהתרגום למקרא הוא כלי מקומי של יהודי בבל, ונעשה בו שימוש על מנת שנשים ואנשים לא משכילים יוכלו להבין את הקריאה בפרשת השבוע. (בדרך אגב אנו לומדים שתלמידים בבליים במאה השש-עשרה ביקרו בצפת וישבו למרגלותיו של מחברנו. הם סיפרו לו שבכפרים רבים בארצם השפה המקומית היא ארמית, והיא שגורה בפיהם של רבים. ...)
שושני עצמו שמע שני יהודים שהיו עמי הארצות ממש, ושידיעותיהם בתורה הגיעו לאמירת ברכת המזון אחרי הסעודה ותו לא. הם הגיעו ממסופוטמיה, ודיברו ארמית נכונה וברהיטות, כך שכאשר אחד רצה לומר לחברו 'הבא לי עצים להדליק מדורה' הוא אמר 'אייתי ציבי דקיקי אדליק נורא'. כאשר שמע זאת מהם, הוא היה מופתע ביותר, ושאל אותם: היכן למדתם שפה זו, שפת התלמוד? והלא אתם אנשים בורים! בגמרא בבא מציעא, שם מופיעות מלים אלו, רש"י הטריח את עצמו כדי לתרגם ולהסביר לתלמידיו, שלומדים גמרא, ש'ציבי' הם קיסמי עץ, המשמשים למדורה. והם ענו לו: זוהי שפתה של ארצנו, של גויים, נוצרים ויהודים, גברים, נשים וטף.
מרת פרחה פלורה ששון, Flora Sassoon, Rashi, The Jewish forum: a monthly magazine, October 1930, New-York, p. 382-383 (מתורגם) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמדת גדול הלימוד, אך כשיוצאים לעולם - גדול המעשה.
מובא בקידושין מ: 'וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובים בעליית בית נתזה בלוד. נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה ר' עקיבא ואמר: לימוד גדול, שהלימוד מביא לידי מעשה'. - הנה אני קוראת עליכם, תלמידי הבית הזה: כל זמן שאתם פה, הלימוד גדול, וכאשר תצאו מזה לעולם הגדול, אז מעשה גדול.
מרת פרחה פלורה ששון, י' ל' הלוי הרצוג, אמרי יואל, ג, דרשה מהמופלגת הרבנית מרת פרחה ששון, עמ' 205, דפוס אקספרס, לונדון, תר"צ (1930) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' ארץ ישראל, יישובה, תלויה בצדקה
אשה יהודייה אחת, שהיה עליה ללוות את אשתו של מושל העיר ברכיבה על סוס - כלומר השתייכה למעמד הגבוה של העיר או המחוז, שאלה את רש"י האם היא יכולה לדחות את הצום ליום המחרת, יום ששי, מאחר והרכיבה עייפה אותה. וכך, אף על פי שתענית אסתר אינה מצווה מדאורייתא או מדרבנן, רק מנהג מבוסס היטב, שיש לשמור עליו, רש"י החליט שמכיוון שהיא לא יכולה לצום ביום חמישי, היא יכולה לדחות את הצום ליום ששי. אנו רואים כאן, שאפילו גברות נכבדות, שנטלו חלק משמעותי בחיים החברתיים ועלו למעמדות הגבוהים של בני הארץ, לא הזניחו אפילו מנהגים כמו צום בתענית אסתר. אנחנו מסתכלים אחורה, אל חשכת ימי הביניים, ורואים את בנות ישראל בטירותיהם ואחוזותיהם של שועי הארץ, וגם שם הן דבקות בכל להט נשמתן ואצילות לבן לדתן העתיקה והקדושה.
מרת פרחה פלורה ששון, Flora Sassoon, Rashi, The Jewish forum: a monthly magazine, October 1930, New-York, p. 379 (מתורגם) מתוך 'החכם היומי'
