חכם מרדכי דרמון (צ'רמון)

ת"ק - ז' אדר תק"ע      

1 8 1 0 - 1 7 4 0      

חכם מרדכי דרמון (צ'רמון)

מקצת שבחו

חכם מרדכי דרמון (צ'רמון) נולד לאביו חכם יהודה ולאימו בשנת ת"ק (1740) בעיר מסקרה באלג'יר.
תורתו למד מפי חכמי עירו, ובשנת תק"כ (1760), החכם יעקב חיים בן נאים, בעל ה'זרע יעקב', הגיע לעיר ושימש בה דיין ארבע שנים. חכם מרדכי דרמון עלה וגדל, שימש נגיד הקהילה היהודית בעיר מסקרה (אלמעסכר), ויועץ הביי (השליט) של מסקרה, בשליחותו יצא לתורכיה, וניצל ממוות בדרכו. 
בשנת תק"ן (1790) נחרבה העיר ווהראן (אוראן) ברעידת אדמה, לאחר שנתיים, בשנת תקנ"ב (1792) נטשו הספרדים את העיר, ומוחמד אל כביר, הביי של אלג'יר, החל בבניית העיר מחדש. היהודים שגורשו מהעיר, בזמן השלטון הספרדי, הוזמנו לחזור אל העיר, בתוכם חכם מרדכי דרמון, שהיה ממחדשי הקהילה היהודית בווהראן. הוא ייסד את בית הכנסת בווהראן, בית כנסת שנקרא על שמו - בית כנסת דרמון. בית הכנסת העתיק נחרב לאחר שהוסב לכנסיה בזמן גירוש יהודי ווהראן בשנת תנ"ט (1669). חכם מרדכי דרמון שימש יועץ הביי (שלחט) של אלג'יר ונגיד הקהילה היהודית בעיר.
בשנת 1805 (תקס"ה) פרץ מרד מקומי בהשפעה צרפתית כנגד השליט התורכי. רבים מיהודי ווהראן ברחו לאלג'יר. חוסר השקט הפוליטי הביא לערעור מעמד הקהילה היהודית בווהראן, ולחשש בפגיעה בחיי היהודים בה. 25 שנה לאחר מכן, בשנת תק"צ (1830), נכנסו כוחות אבטחה צרפתיים להגן על יהודי העיר מחשש לטבח ביהודי העיר. אירוע זה זכור כ'פורים של אוראן', ומצוין בכל שנה בשבת שלפני תשעה באב. חכם מסעוד דרמון, נכדו של חכם מרדכי דרמון, חיבר מילים לפיוט 'מי כמוך', המציינים מאורע זה.
חכם מרדכי דרמון נפטר בשנת תק"ע (1810). אין אנו יודעים את יום פטירתו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות בנשמת משה רבינו.
חיבורו 'מאמר מרדכי' - פירושים וחידושים על התנ"ך, יצא לאור בשנת תקמ"ז (1787) בעיר ליוורנו. כנראה הוא מחבר הפיוט 'אני אשמח במנוחתו כי יום שבת קרא אותו'.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד ביום שמחתכם ותקעתם בחצוצרות לקרוא לעניים, ולא תריעו.
מי שעושה שמחה או משתה ואינו מזמין עניים לתוך ביתו, השטן מקטרג עליו ומקלקל את שמחתו, וכן גם במועדות צריך להקדים וליתן לעניים, ומזמינם לתוך ביתו על שולחנו ... וכן בראשי חודשים שהשטן עומד ומקטרג, לכך יחידי עם סגולה, מקדימים ועושים בערב ראש חודש תענית, ונותנים צדקה לעניים, ויהיו מן הקרואים על שולחנם, מקדימים ולא מאחרים. לפי זה, זאת היא כוונת הכתוב באומרו: 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם' - דהיינו בזמנים האלו 'ותקעתם בחצוצרות' - על הקריאה כמו 'ובהקהיל את הקהל תתקעו', וגם זה הפירוש גם כן רמז לנו עניין זה דהיינו: שבשעה שמקהיל את הקהל לאיזה שמחה ועצרה - צריך שתתקעו, רצה לומר: תקראו לעניים 'כל דכפין יתיי ויכול' ולא תריעו מעשיכם, 'על עולתכם ועל זבחי שלמכם' שעשיתם, 'והיו לכם לזיכרון לפני אלו-היכם', ואם עשיתם זה - 'אני ה' א-לוהיכם'.
מאמר מרדכי, עמ' מ"ז, דפוס השותפים אברהם יצחק קאשטילו ואליעזר סעדון, ליוורנו, תקמ"ז (1786)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד המצפים לראות בשיבת ציון ירננו אפילו חורבות ירושלים.
'קול צופיך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו, בשוב ה' את שיבת ציון' - אומרו: 'קול צופיך' - לשון מצפים, והכוונה: אותם שהיו מצפים, ועיניהם תמיד צופיות לישועה, כמו שאנחנו מתפללים בכל יום: 'כי לישועתך קיווינו כל היום', 'נשאו קול יחדיו ירננו' - ויזכו לראות עין בעין בשוב ה' ציון - זה שכרם. 'פצחו ורננו יחדיו, חורבות ירושלים' - רצה לומר: 'פצחו רננו יחדיו' - עם ישראל, אפילו 'חורבות ירושלים' - ירננו, והטעם 'כי נחם ה' עמו', וגם כן 'גאל ירושלים'.
מאמר מרדכי, עמ' ס"ה, דפוס השותפים אברהם יצחק קאשטילו ואליעזר סעדון, ליוורנו, תקמ"ז (1786)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שעוסק בה מאהבה, מושך עליו חוט של חסד בעיני הבריות.
'איילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד' - אין לך בכל הדרכים לעבודת ה' כמו מי שעובד מאהבה, זהו הדרך הנבחר, ובעל דרך זו יש לו מעלה גדולה עם הקדוש ברוך הוא ועם הבריות, שהקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד בעיני כל רואיו, וכשפותח השער, נפתחים לו מעייני החוכמה בשכלו, ומחדש חידושים כפי מה שקיבלה נשמתו, ותוסיף אהבה על אהבתו בעסק תורתו, ישמח בה כל שמחתו. וזו היא כוונת הפסוק: 'איילת אהבים' - שהיא התורה שעוסק בה מאהבה, 'ויעלת חן' - רוצה לומר: שמעלה עליו חוט של חסד וחן כמו שנאמר 'יומם יצווה ה' חסדו'. 'דדיה ירווך בכל עת' - רוצה לומר: בכל עת שאתה פותח הספר וקורא, אתה מרווה צימאונך ממנה, כשותה מים לצמאו שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים', ומרוב אהבתך וחשקך, תוסיף לחדש ממה שהיה בדעתך, וזה שנאמר: 'באהבתה תשגה תמיד'.
מאמר מרדכי, עמ' צ"ו, דפוס השותפים אברהם יצחק קאשטילו ואליעזר סעדון, ליוורנו, תקמ"ז (1786)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שיהא כולל אדם תפילתו בתוך הציבור, ואינו שואל בלשון יחיד.
'ועבדתם את ה' א-לוהיכם, ובירך את לחמך ואת מימך' - הנה צריכים אנו למודע, למה פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד? - אמנם יובן בהקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'המתפלל על חברו, והוא צריך לאותו דבר, נענה תחילה'. וידוע גם כן שהמתפלל ומבקש איזה דבר, אינו שואל בלשון יחיד, שהשטן מקטרג עליו, ולכן בקש תמצא שכל התפילות והווידויים, שתקנו לנו חכמינו זיכרונם לברכה הם בלשון רבים, כדי שיהא כולל אדם תפילתו בתוך הציבור, כמו שנאמר בשונמית שאמר לה אלישע: 'היש לדבר לך אל המלך', ותאמר: 'בתוך עמי אנוכי יושבת' - רוצה לומר: אל תפרוש אותי, להזכיר לי עווני, אלא 'בתוך עמי אנוכי יושבת' ולא אפרוש מן הצבור. והקדוש ברוך הוא, שהוא יודע מחשבות אדם, הוא מקבל תפילתו, ונותן לו שאלתו. וזה אומרו: 'ועבדתם את ה' א-לוהיכם' - רוצה לומר: עבודה זוהי תפילה תהיה בלשון רבים, ואחר כך הקדוש ברוך הוא, שהוא בוחן כליות ולב, הוא מקבל את תפילתך, ועונה אותך ברחמים: 'וברך את לחמך ואת מימך'.
מאמר מרדכי, עמ' ל דפוס השותפים אברהם יצחק קאשטילו ואליעזר סעדון, ליוורנו, תקמ"ז (1786)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לבקש מחילה על דברים קשים שדיבר על כללות ישראל.
'וילך משה וידבר אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים' - יש לשים לב לפסוקים אלו: אחד, אומרו 'וילך משה' - ולא הזכיר להיכן הלך, ועוד אחד 'וידבר', שהוא לשון קושי - מה קושי דברים בכאן?, ועוד אחד 'אל כל ישראל' - 'כל' לרבות את מה בא? ונראה לעניות דעתי הנה חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'וילך משה' - שהיה הולך מאוהל לאוהל של ישראל לבקש מהם מחילה על אודות דברים קשים שדיבר אל ישראל, ואמר להם 'שמעו נא המורים', ושמא תאמר לא הלך כי אם אצל הגדולים, לכך אמר: 'כל ישראל' - כללות ישראל, כולם, גדולים וקטנים, היה מבקש מהם מחילה.
מאמר מרדכי, עמ' נ"ט ב'- ס, דפוס השותפים אברהם יצחק קאשטילו ואליעזר סעדון, ליוורנו, תקמ"ז (1786)