חכם חנניה גבריאל יהושע שבתי

תרל"ה - כ"ו חשון תשט"ז      

1 9 5 5 - 1 8 7 5      

חכם חנניה גבריאל יהושע שבתי

מקצת שבחו

חכם חנניה גבריאל יהושע שבתי נולד לאמו ולאביו חכם גבריאל שבתי בשנת תרל"ה (1875) בעיר סלוניקי.
בשנת תרל"ו (1876), בהיותו בן שנה, עלו הוריו לארץ ישראל. אביו הדיין, היה חבר ועד העדה הספרדית, וגבאי 'קופת התמחוי לעניים', ודודו הוא חכם חזקיה שבתי. ראשית תורתו בבית המדרש 'דורש ציון' מפי החכם יצחק פראג, בישיבת 'תפארת ירושלים' מפי חכם מנחם בכר, ובישיבת הראשון לציון, החכם יעקב שאול אלישר
בשנת תרנ"ג (1893) נשא לאישה את רחל בתו של החכם אברהם פראג, נכדתו של רבו, החכם יצחק פראג.
בשנת תרס"א (1901) הקים 'ועד העדה ספרדית' את 'בית חינוך יתומים הכללי' בירושלים, ביד חכם חנניה גבריאל יהושע שבתי, וחבריו חכם יוסף מרדכי הלוי, והראשון לציון מאיר חי עוזיאל. חכם חנניה גבריאל יהושע שבתי נתמנה לסוכן בית היתומים, ושימש חבר בוועד העדה הספרדית שנים רבות. 
בשנת תרס"ו (1906) יצא בשליחות 'כוללות ירושלים ללוב', ובשנת תרס"ט (1909) יצא למצרים. בין לבין שימש גם כחבר בית הדין של חכם דוד פאפו. כשהקאדי של ירושלים אסר על היהודים להניח ספסלים לתפילה בכותל, בא עימו בדברים, והצליח להסיר את גזירתו. (זאת טרם אירועי הכותל, שהביאו למאורעות תרפ"ט (1929).
בשנת תרע"ד (1914), במלחמת העולם הראשונה, ייצג את העדה היהודית בפני ועדת הגיוס לצבא הטורקי, והצליח להקל על גזירת הגיוס. עם תחילת השלטון המנדט הבריטי, נבחר כחבר ועד העיר ירושלים. בהקמת הרבנות הראשית לישראל, שימש ציר באסיפת הנבחרים, והיה חבר במועצת 'הסתדרות המזרחי'. 
בשנת תרפ"ה (1925) עבר לקהיר לשמש אב בית הדין, וסגן הרב הראשי, חכם חיים נחום אפנדי. בקהיר הוא ייסד את חברת 'דגל התורה', הקהיל קהילות והרביץ תורה ברבים. בסוף שנת תרפ"ט (1929) חזר לירושלים, ובשנת תרצ"ה (1935), נתמנה לראש אבות בתי הדין של העדה הספרדית בירושלים.
חכם חנניה גבריאל נפטר ביום כ"ו בחשוון תשט"ז (1955), לאחר מחלה קשה. 
כרך ראשון של חיבורו 'מנחת חג' יצא לאור בשנת תש"ב (1942), וכרך שני יצא לאור בשנת תש"ו (1946). חיבורו 'מקורות ההלכה' - דינים ומנהגים, יצא לאור, לאחר מותו, בשנת תשי"ט (1959) ע"י בנו חכם יעקב יהושע. נכדו הוא הסופר המפורסם, הקרוי ע"ש אב סבו, אברהם גבריאל (בולי) יהושע.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שדי לנו במנהגים שאינם משתווים, לאסור עליה לספר תורה.
אין שינוי האותיות בין האשכנזים והספרדים פוסלים, ולולא סברת המתירים עוד יגדל הקרע והפירוד בין הספרדים והאשכנזים, די לנו בהמנהגים וכמה דינים שאין אנחנו משתווים, את אשר אלו אוסרים אלו מתירים, ואת אשר אלו מתירים אלו אוסרים, זה מכשיר וזה מטריף, וגם בנוסח התפילות אין אנחנו משתווים, ומה היא הסיבה לכל אלו השינויים - הגלות המר אשר פיזר אותנו בארבע כנפות הארץ.
ועל פי הדברים האלו כתבנו ... לעיר אמשטרדם, כי התאחדו אנשי הועד של אחינו האשכנזים עם אנשי המעמד של הספרדים, ויבטלו תקנה זו שביניהם, אשר לא נותן כבוד לעם ישראל, כאילו הם שתי תורות, ולא יהיה עוד לפוקה ולמכשול בין שני אחים, ומה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.
מנחת הח"ג, חלק ב', אורח חיים, סימן ה', עמודים כ"ו-כ"ז, הוצאת דפוס איתאח, ירושלים, תש"ח (1948)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שקשה להעלים עין מהעגונה ולאטום אוזן משמוע צעקתה.
צעקתה של אשה זו ... הצועקת במרה בתוך שנתה עלתה לפני, ולא יכולתי להתאפק כי נכמרו רחמי עליה, וקשה עלי להעלים עין ממנה ולאטום אזני משמע צעקתה. לכן אמרתי אלקט נא באומרים מתוך ספרי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, לבקש לה מזור והצלה לצערה. ובהשם שמתי מבטחי, כי יעזרני על דבר כבוד שמו ... וריווח והצלה יעמוד לענייה צוערה הזאת, להוציאה מכבלי עיגון. ואחרי החיפוש בספרי הפוסקים מצאתי חמישה טעמים, שעל פיהם יצא לאור משפטה, להתירה.
מנחת הח"ג, חלק ב', אבן העזר, סימן ג', עמודים מ"ג, הוצאת דפוס איתאח, ירושלים, תש"ח (1948)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמורה הוראה על פי התשובה, הגון משמורה על פי התלמוד.
חכם שאינו בקי בתלמוד, אלא מורה הוראות על פי התשובה, הוא יותר הגון ממי שמורה מתוך התלמוד ... ומי שהוא בקי אף שאינו מפולפל, עדיף וקודם מהמפולפל ... חכמים רבים וגדולים, טועים בחברם פסקים על פי כוח החריפות והפלפול. לא כן היא המידה, כי הפסקים צריכים להיות נעשים על קו היושר וההיקש, לדמות דבר לדבר, בדברים ישרים ופשוטים, ולא בדיוקים ופלפולים באורחות עקלקלות. .. דיינות ורבנות תלוי במי שהוא בקי בדינים, לא במי שהוא יודע לפלפל.
מקורות הלכה, ערך 'חכם', עמודים פ"א, קמ"ט, קס"ט. הוצאת נצח, תל אביב, תשי"ט (1959(
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד החובה לייסד ירושלים ולבנותה, קודם לשאר הארץ.
עליה לארץ בזמן הזה היא בכלל 'מצוות עשה', וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ... ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, וירושלים מקודשת ממנה, וחײבים לייסד אותה ולבנותה קודם לשאר ארץ ישראל ... וחובה על איש מישראל להחזיק ישיבת ארץ ישראל, לאו דווקא בשביל לסייעם למצוות ישיבת ארץ ישראל, אלא אף בשביל עצמו, לקיים את התורה, כי לולא ישיבת ארץ ישראל תפוג התורה.
מקורות הלכה, ערך 'ארץ ישראל', עמודים כ"ח-כ"ט. הוצאת נצח, תל אביב, תשי"ט (1959)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד סיבת הילולת רבי מאיר בפסח קטן, משום ייסוד בית המדרש.
על מה שנהגו לעשות פסח קטן ברבי מאיר בעל הנס, על פי התשובה שנתקבלה על זה, מחכמי ורבני עיר הקודש טבריה, הטעם הוא משום שבמקום מצבת רבי מאיר בעל הנס, יסדו שם בית הכנסת ובית המדרש, ולומדים שם בקביעות בשם כל ישראל, המחזיקים בידי לומדי התורה, וחנוכת הבית הייתה ביום פסח קטן. ובו ביום גדלה השמחה, וכולם ענו ואמרו כן נעשה בכל שנה ושנה. ועל סמך זה נקבע יום זה להרבות בשמחה, ונודרים נדרים ונדבות לקופת ר' מאיר בעל הנס ותופסי התורה.
מקורות הלכה, ערך 'ל"ג בעומר', עמודים ק"ח-ק"ט. הוצאת נצח, תל אביב, תשי"ט (1959(
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שבקשו הגויים לבטל ההסכמה, שלא יעלו צעירים לארץ.
הובא בספר 'פרי הארץ' ... שעשו רבני ירושלים, תבנה ותכונן, הסכמה, שפחות מגיל ששים שנה, שלא יעלו להשתקע בארץ ישראל, מחשש שמא יתרבו היהודים, ויגרמו שיגרשו הגויים בזעם את היהודים ... כתב, שאחר כך באו הגויים בעצמם, ובקשו שיבטלו את ההסכמה, מפני שהיה מגיע להם נזק והפסד, מהעדר כניסת היהודים לארץ, וחדלו מלגרש אותם, ובקשו טעמים איך לבטל השבועה בהסכמה הזאת.
מקורות הלכה, ערך 'ארץ ישראל', עמוד כ"ט. הוצאת נצח, תל אביב, תשי"ט (1959)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד תורת האדם השלם להשים כל מגמתו להשלים זולתו.
זאת היא תורת האדם השלם, להשים כל מגמתו להשלים ולתקן זולתו, ולא לומר: אם אני לי בקניין השלמות, מה אכפת לי בשלמות אחרים?!
וכמו שכתב הרמב"ם, זכרונו לברכה, ב'מורה נבוכים' ... וזה לשונו: 'מי שלא השפיע לאחרים את חכמתו לא נקרא אדם השלם'. ... ומה מאוד נאמנו דברי הגאון בעל 'נשמת חיים', זכרונו לברכה ... וזה לשונו: 'לא לעצמנו נולדנו, כי האדם מדיני, ועליו להטיב את חברו וללמדו מידת קונו, ובזה נעשה שותף להקדוש ברוך הוא,' אשר ברא את עולמו, לא לצורך עצמו, חס ושלום, כי אם להשפיע מטובו על כל בריותיו'.
מנחת הח"ג, חלק א', הקדמה [חסר עמוד]. הוצאת דפוס איתאח, ירושלים תש"ב (1942)