חכם יוסף ארוואץ

תר"ז - כ"א כסלו תרפ"ה      

1 9 2 4 - 1 8 4 7      

חכם יוסף ארוואץ

מקצת שבחו

חכם יוסף ארוואץ נולד לאימו ולאביו חכם משה ארוואץ בשנת תר"ז (1847) ברבאט שבמרוקו.
בשנת תרי"ט (1859), בהיותו בן 12, זכה ועלה עם הוריו ואחיו, שהתיישבו בירושלים. תורתו למד מפי חכם רפאל אלעזר הלוי בן טובו וחכם דוד בן שמעון, 'הצוף דבש', שעלו ארבע שנים לפני כן, אף הם מרבאט, והיו ממייסדי ועד העדה המערבית. הוא העמיק את לימודיו מפי הראשון לציון, חכם רפאל מאיר פאניז'ל, ונשא לאישה את בתו מלכה.
משנת תרל"ג (1872) יצא כמה וכמה פעמים למדינות מערב אירופה וצפון אפריקה בשליחות כוללות המערבים וכוללות חברון, ישיבת 'בית אל', ישיבת 'דורש ציון', ובית החולים 'משגב לדך'. במסעותיו נפגש עם מלכי איטליה.
בישיבתו בירושלים היה מראשי ועד העדה המערבית בירושלים, שימש דיין בית הדין יחד עם הראשון לציון, חכם נחמן בטיטו, וחכם משה מלכא, ובשנת תרל"ה (1875) היה ממייסדי שכונת 'אבן ישראל', סמוך לרחוב יפו בירושלים. 
בשנת תרס"ג (1903) עבר ליפו, לגור ליד בנו, משה, שהיה סגן מנהל בנק 'אנגלו-פלשתינה קומפני' ביפו. הוא שימש רב ומורה צדק לעדה הספרדית ודיין בבית הדיון המאוחד לספרדים ולאשכנזים. אך מכיוון שהיה בעל אזרחות צרפתית, לא ניתן היה למנותו באופן רשמי לחכם באשי. מאותה סיבה במלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ד (1914) נאלץ לגלות לאלכסנדריה שבמצרים כל תקופת המלחמה.
ספרו 'הוד יוסף' - דרושים, יצא לאור בשנת תר"ע (1910) בירושלים. כתביו, שנותרו בכתב יד אבדו לנו במלחמה.
חכם יוסף ארוואץ נפטר ביום כ"א בכסלו תרפ"ה (1924) ונקבר בבית העלמין ביפו.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמזכה הרבים, תורתו כתורה של רבים, הדוחה מצוות פריה.
חכם שעוסק בתורה והרביץ תורה ברבים, להוציא יקר מזולל, אם כן הרי תורתו כתורה של רבים. ועוד אשר הוא מזכה את הרבים, אם כן הרי תורתו שלו כתורה של רבים. ובזה מיושב לנו זה שבן עזאי, שאמר: 'מה אעשה שנפשי חשקה בתורה' - יען שבוודאי היה יושב ומקהיל קהילות ומרביץ תורה בישראל. וכזה הרי תורה שלו כתורה של רבים, ודוחה מצוות פריה ורביה.
ובזה נראה לפרש מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במדרש רבה סדר בראשית: 'זה ספר תולדות אדם' - בן עזאי אומר זה כלל גדול בתורה'. ולכאורה אינו מובן. ואולם על פי הדברים מה מתוק מדבש, שהכוונה היא שבן עזאי לשיטתו הולך, שהוא סובר לו, שמשום תלמוד תורה יבטל מצוות פריה ורביה.
וזהו פירוש הפסוק בדרך הלצה: 'זה ספר' - התורה 'תולדות אדם' - שהעוסק בתורה פטר עצמו מתולדות אדם שהם גשמיים, ובא בן עזאי לשיטתו ופירש ואמר: 'זה כלל גדול בתורה' - רצונו לומר: זה הכלל של תולדות אדם, שהיא מצוות פריה ורביה, יקיים אותה בתורה.
חכם יוסף ארוואץ, הוד יוסף, דף ס"ז ע"ב, מוציא לאור לא ידוע, ירושלים, תרס"ה (1875) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמושכו לבית המדרש הופך ייצרו הרע לטוב.
'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש' - לשון 'משכהו' אינו מובן, שהיה לו לומר 'תלך לבית המדרש', רק העניין הוא שעל ידי שהולך לבית המדרש לעסוק בתורה לשמה, הוא ממשיך להיצר הרע גם כן, שנעשה טוב. וזהו כוונת הכתוב: 'ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו' - כלומר ברצות ה' דרכי איש, שעוסק בתורה, שנקרא 'דרך', אזי גם אויביו ישלים אתו, גם אויביו, שהוא היצר הרע, שהוא שונא שלו, ישלים אתו. ורמז לזה שידוע: הוא שטן הוא יצר הרע, וכשעוסק בתורה שנקראת 'טוב', ממילא 'שטן' עם 'טוב', עולה שמו כמניין 'שלום', וזהו שאמר: 'גם אויביו ישלים אתו'.
ובזה יפורש לעניות דעתי מה שאמר שלמה המלך עליו השלום בפסוק: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' - כלומר על ידי עסק התורה עושה שלום עם יצר הרע.
חכם יוסף ארוואץ, הוד יוסף, דף צ"ו ע"ב, מוציא לאור לא ידוע, ירושלים, תרס"ה (1875) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד ללמד לשון המדינה וכתיבתה למען יוכלו להמציא בה די חיותם.
והאמת אגיד לא אכחד, כי הן בעוון בדורנו זה, עינינו הרואות כי לימוד לשונות העמים וכתיבתן, הוא ארס נחש ופח מוקשים לצוד בהם נפשות נקיים, ובפרט לילדים רכים, כי על ידי הגיונם בספרי הבליהם, לא ינקה כל הנוגע בהם, להקל באיזה דברים מיסודי תורה שבעל פה. מכל מקום לפי מיעוט הפרנסה, בזמן הרע הזה, וחסרון כיס הקשה, וכמה עבירות, אבות ותולדות, מתהווים בסיבה זו, כי עניות לא הניח מידה טובה לישראל, כך היא חובתנו וכך יפה לנו, לבחור הרע במיעוטו, ולהשתדל עם נערי בני ישראל, ובפרט בני העניים, ללמדם לשון המדינה דווקא וכתיבתה, למען יוכלו להמציא בה די חיותם. אך בתנאי שיהיה בהשגחת ראשי העדה, להדריך את המלמדים ביראת ה' כל היום, לבל יתבטלו הנערים משלוש תפילות בכל יום, ובכל דבר הנוגע לעבודתו יתברך שמו, ולהיות עיקר לימודם בתורה הקדושה, ובאיזה שעות מן היום להתעסק בכתיבה ולשון העם היושב עליה, ולבל יכניסו בבית מדרשם שום ספר מספריהם מספרות זרות בעיקרי האמונות. ובלי גם הרב זרע אמת זיכרונו לברכה לא התיר אלא באופן זה דווקא.
חכם יוסף ארוואץ, הוד יוסף, דף קכ"ו ע"א, מוציא לאור לא ידוע, ירושלים, תרס"ה (1875) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד הטעם לקריאה כל רעב ממנו יוכל, שבפסח נידונים על התבואה.
אמנם על פי דרכנו יתכן שזהו עצמו הטעם שתקנו בליל פסח 'כל הרעב יבוא ויאכל', מה שאין כן בשאר המועדים, לפי שבפסח נידון על התבואה, לכך אנו קוראים בליל פסח 'כל הרעב יבוא ויאכל', כדי שעל ידי זה שניתן לחמנו לדל, 'גם ה' ייתן הטוב וארצנו תיתן יבולה', ולא יחסר לחמנו, ועוד אנו מרוויחים על ידי זה 'עכשיו כאן עבדים, לשנה הבאה בארץ ישראל', שהנה רבותינו זיכרונם לברכה אמרו גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'.
חכם יוסף ארוואץ, הוד יוסף, דף ט"ז ע"א, מוציא לאור לא ידוע, ירושלים, תרס"ה (1875) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהמחזיקה ביד לומדי התורה זוכה למאורה, הלומדים שלוחיה.
מצאנו צדקת הזאת, מרת דודתי, תהי נשמתה צרורה בצרור החיים, שהיתה מחזקת ביד כמה וכמה תלמידי חכמים, לומדי התורה, ועל ידם נעשו שלוחיה, ושלוחו של אדם כמותו, וזוכה היא גם כן למאור התורה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה, ככתוב: 'כי בצל החכמה בצל הכסף', ושם זוכה ללמוד תורה, כדי שלא יתבייש בשבתו אצל בעלי תורה והוא יושב ודומם. אך לכאורה באשה, שפטורה מתלמוד תורה לא מועילה שליחות, שמקובלים אנו, שכל דבר שלא יכול לעשות הוא, אינו יכול למנות שליח, כפי שישנו ב'נזיר'. אך כתב הרב החסיד הכהן הגדול בספרו הבהיר 'חסדי כהונה', זיכרונו לחיי העולם הבא, שבשכר יכול למנות שליח בדבר שהוא אינו יוכל לעשות ... וכן כתב הרב 'מחנה אפרים' זיכרונו לברכה לגבי שכר גוי לעשות לו מעקה, שאף על גב שאין שליחות לגוי, כיוון שפועל בשכר הינו שלוחו. כאן גם לעניין נשים צדקניות, מאחר שהם מחזיקות ביד התלמידי חכמים ללמוד תורה, הינם שלוחיה.
חכם יוסף ארוואץ, הוד יוסף, דף פ"ו ע"א, מוציא לאור לא ידוע, ירושלים, תרס"ה (1875) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד רמז שעל ידי תפילין ועסק התורה נגאלים מזה הגלות.
'ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך' - שם רמז, כלומר 'אהיה עמך וזה לך האות' - ראשי תיבות במספר קטן עולה כ"ב, ותפילין גם כן מספר קטן כ"ב אותיות התורה, וזה שרמז להם 'ויאמר כי אהיה עמך' - כלומר על ידי מצוות תפילין ועסק התורה הם נגאלים מזה הגלות במהרה בימינו.
חכם יוסף ארוואץ, הוד יוסף, דף נ"ט ע"א, מוציא לאור לא ידוע, ירושלים, תרס"ה (1875) מתוך 'החכם היומי'