חכם מאיר יונה

תרע"ח - כ"ב אדר ב' תשמ"ד      

1 9 8 3 - 1 9 1 7      

חכם מאיר יונה

מקצת שבחו

חכם מאיר יונה נולד לאמו ולאביו חכם מוסה יונה בשנת תרע"ח (1917) בג'רבא שבטוניס. מקורה של משפחת יונה בתימן, אך סבו, חכם זכריה יונה, עבר לג'רבא בעודו אברך, ולימים נודע כאחד מגדולי מקובלי ג'רבא. בנו, מוסה, היה סוחר ומוהל. 
חכם מאיר יונה למד תורה בג'רבא אצל חכם מקיקץ דידי, חכם מקיקץ שלי, חכם חיים חורי, חכם רחמים חי חויתה הכהן, והחכם אוזיפה כהן. בהיותו בן תשע-עשרה עבר מג'רבא לגאבס, שם הוסמך לרבנות וכיהן כרב. שנתיים לאחר מכן, נשא לאשה את מישה לבית חדד, ויחד עימה עבר לעיירה דוז', שם שימש כרב וכשוחט. 
בשנת תש"ג (1943), בהיותו בן עשרים ושש, עזב את טוניס יחד עם משפחתו ועבר למרסיי שבצרפת, במטרה לעלות לארץ ישראל. במרסיי כיהן כרב באופן לא רשמי. בשנת תש"י (1950), חכם מאיר יונה עלה לארץ ישראל, והתיישב במחנה העולים בפרדס חנה. למרות קשיי הקליטה, לימד קרוא וכתוב לילדי העולים. לימים שימש כרבה של רמת ישי - בית שערים.
חכם מאיר יונה היה בין מניחי אבן הפינה לישוב מגדל העמק, ועם הקמתה עבר אליו עם משפחתו. במגדל העמק שימש כרב המקומי הראשון במשך כ-31 שנים, מתוכן כ-26 שנים כראש המועצה הדתית ללא שכר. 
חכם מאיר יונה נפטר ביום כ"ב אדר ב' תשמ"ד (1983). 
בין ספריו: 'מי ומי' - פירוש להגדה של פסח ו'בית מאיר' - אוסף שו"ת וחידושים על הש"ס וספרי התנ"ך.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מזהיר לומדי התורה לאחוז במידת הענווה, שלא יתגאו על חבריהם.
"אמור מעט ועשה הרבה ... והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" - לרמוז מדת הענווה, שלא תתגאה במה שלמדת הרבה, אלא תקטין עצמך לומר שכל מה שלמדתי עוד לא למדתי אפילו טיפה מן הים, מחכמת התורה. ...
ולא כמידת איזה אנשים אשר בראותם שיש להם חכמה יתירה על חבריהם, אז יתגאה לבם ואינם חושבים שום אדם בפניהם, ואינם מתרצים אפילו לדבר עם שאר בני אדם, יען שחושבים שאין כמותם בכל הארץ - שזה ודאי טעות גדול בידם. שהרי אמרו זיכרונם לברכה: 'כי דברי תורה נמשלו למים - מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך, כן דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שנפשו שפלה עליו'.
וזהו שנאמר: 'אמור מעט ועשה הרבה', רוצה לומר: אפילו שעשית הרבה, כלומר שלמדת תורה ועשית מצוות הרבה, אפילו זה ייחשב בעיניך לדבר מועט כדי שלא תתגאה על חברך. וזהו שסיים: 'והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' - אפילו מי שהוא פחות ממך.
ספר בית מאיר, חידושי מסכת אבות, עמ' קמ"ב, הוצאת משפחת הרב יונה, מגדל העמק, תשמ"ז (1986)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' רומז לפייס העני במענה לשון מ'הא לחמא עניא'
'הא לחמא עניא' - על פי דברי רבותינו זיכרונם לברכה: 'שכל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו מתברך באחד עשר ברכות'. וזהו: הא' - גימטריא שש. 'לחמא' - כלומר זה עבור מי שנותן לחם לעני.
אבל 'ענ' - לשון מענה, מי שהוא עונה ומדבר עם העני, כלומר מפייסו בדברים, אז 'יא' - שהיא גימטריא אחד עשר, שמתברך בי"א ברכות (מפי השמועה).
ספר מי ומי, עמ' ק"ע-קע"א, הוצאת בני הרב המחבר ירושלים, תשמ"ה (1984)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מבאר לשון חכמים שהקדימו לבקש על הארץ ואחר-כך לבקש על החרות.
'השתא הכא - לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא הכא עבדי - לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' (השנה כאן - לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה כאן עבדים - לשנה הבאה בארץ ישראל בני חורין) -
חששו חכמינו זיכרונם לברכה שאולי לא תתקבל תפילתנו במלואה ויאמר לנו, כביכול, הקב"ה: ... ואומר להצילכם מידם ומידי גזירותיהם ולתתכם לחן ולחסד ולרחמים בעיניהם, להפוך את כל הארץ ואת כל הגוים 'שפה אחת ודברים אחדים', לאהוב את כל ישראל, ולכבדם ולתת להם זכויות אזרחיות ככל אזרחי המדינה באין הפליה, לתת להם הזכות המלאה לשרת בשרות המדינה בתור פקידים גבוהים, שרים ... ויהיו להם חיים טובים, פרנסה טובה, עושר וכבוד, ו'נסו יגון ואנחה', ויתבטלו כל הגזירות ... אבל נשאר בגולה חס וחלילה בארצות אויבנו ...
ולכן אנחנו צריכים להתפלל לה' יתברך קודם כל: 'לשנה הבאה בארעא דישראל' - לעלות וליראות על אדמת הקודש ללא כל תנאי. ... ואחר כך נבקש גם על שחרור הגוף וחירותו משעבוד. אבל שחרור הגוף בלי לצאת, אלא להישאר בגולה זה לא שווה, וזהו: 'השתא הכא' לבד.
ספר מי ומי, עמ' קסו-קע, הוצאת בני הרב המחבר ירושלים, תשמ"ה (1984)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד על גדולים הנהנים, שותים ושמחים להעמיק בתורה הקדושה.
מספרים על הרב הקדוש רבי חי טייב זצ"ל, שהיה גדול מאוד ומפורסם בחכמת התורה ובקדושה ובטהרה, והיה רגיל לשתות משקאות חריפים, והיו בעלי הבית מתלוננים נגדו אצל אחיו הרב הגדול ראש הרבנים שזה אינו מתאים לתלמיד-חכם לשתות כל-כך משקאות חריפים. הרב קיבל את תלונותיהם והוציא כרוז בכל העיר האוסר לכל החנויות למכור לאחיו שום משקה חריף. ...
ויהי היום, יום שבת הגדול, ויתאסף קהל גדול בבית הכנסת לשמוע דרשה מפי הרב הראשי כדרכם בקודש, ויקם הרב ויעל לתיבה להשמיע דרשתו וישתתק, כלומר שכח את כל התורה ולא ידע לומר אפילו פסוק אחד. וכל הקהל התפלא על כך שהרב עומד על התיבה ולא השמיע להם כלום, ואחרי שעברו כמה רגעים פנה הרב לאחד מהקהל וישאלהו: האם אחי רבי חי נמצא כאן? ויאמר לו כן. ויבקש לקרוא לו ויאמר לו: אחי מה עשית לי? ויען רבי חי ויאמר לו: ואתה מה עשית לי? אם תתיר אותי גם אני אתיר אותך. ...
וכן אנו רואים כמה מהגדולים ו'קדושים אשר בארץ המה' שנהנים מהעולם הזה, ואוכלים לשובע נפשם למען בריאות גופם לעבודת ה'. גם בענין השתיה יש בני אדם שהמשקאות החריפים משכחים מהם את המחשבות והדאגות ... לכוון מחשבתם להעמיק בתורה הקדושה, גם שיהיה בשמחה ובזה תשרה עליהם השכינה הקדושה.
ספר מי ומי, עמ' ט-י"א, הוצאת בני הרב המחבר ירושלים, תשמ"ה (1984)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שכל ישראל קיבלו חלקם מסיני כמשה.
'משה קיבל תורה מסיני' - הקשו חכמינו זיכרונם לברכה שהיה צריך להיכתב 'משה רבינו' ולא משה סתם. ... שבעת מעמד הר סיני כל אחד מישראל, קיבלה נשמתו חלק מן התורה כפי מה שראוי לה.
ספר בית מאיר, עמ' קל"ט, הוצאת משפחת הרב יונה, מגדל העמק, תשמ"ז (1986)