חכם חיים שונשול

- ה' תמוז תרי"ט      

1 8 5 9 - 0      

חכם חיים שונשול

מקצת שבחו

חכם חיים שונשול נולד לאביו חכם שבתי ולאמו בעיר איזמיר.
התמיד בתלמודו לילות כימים, ובדרשותיו היה משלב דברי חכמים עם חידושי תורה משלו. נהנה מיגיע כפיו ושנא מתנות. נשא לאישה את בתו של איש החסד, החכם הישיש יצחק איסטרוגו. סבל ייסורים קשים ונפטר צעיר בימים. כך עולה מדברי החכם באשי, חכם חיים פלאג'י, רבה של העיר איזמיר בתקופתו.
חכם חיים שונשול נפטר ביום ה' תמוז תרי"ט (1859). דברי תורתו לוקטו לאחר מותו, ויצאו לאור בידי חכם רפאל חייא פונטרימולי, בשנת תרכ"ה (1865) בעיר איזמיר, בספר 'שמחה לאיש'.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לברך הגומל דווקא במה ש'אנפת בי', ולא מחולי חום וקור.
'ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני' - שבחולי מקור וחום, אין לברך ברכת הגומל, שהכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שכתוב: 'צנים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם'. וגם צריך להמתין עד שיעברו ימים רבים ויתרפא לגמרי ואחר כך יברך. ... וזהו שאמר: 'ואמרת ביום ההוא' - דווקא, ביום שתנצל מן הצרה או שתקום ממשכבך ותצא לשוק, 'ביום ההוא' תאמר 'אודך ה'' ותברך ברכת הגומל, על דרך שהוכיחו בגמרא משכתוב: 'יודו לה' חסדו' לברכת הגומל. וזהו הטעם: יען כי החולי, אשר היה עלי, לא הסבתי אותה אני עלי, אלא בא לי בידי שמים דווקא. וזהו שכתוב: 'כי אנפת בי' - אתה בעצמך, ומה שאברך את ה' 'ביום ההוא' - מדובר שכאשר 'ישוב אפך ותנחמני. הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד' - שמא יחזור החולי לאיתנו הראשון, חס ושלום. מה שאין כן אם היה חולי שהבאתי אותו עלי, כגון מנזקי קור וחום לא הייתי יכול לברך הגומל, שצריך להמתין עד עבור כמה ימים כנזכר. ודייק.
שמחה לאיש, דף ק ע"א-ע"ב, דפוס בן ציון בנימין רודיטי, איזמיר, תרכ"ה (1865).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד לקוות בשלוש תקוות לשיבת ציון: כבוד, חסד והבטחה.
'למען יחלצון ידידיך, הושיעה ימינך וענני. א-להים דבר בקדשו' - וזו היא תקוותנו 'בשוב ה' את שיבת ציון', מפני שלושה אברים, כלומר, תקוות החסד והכבוד וההבטחה. ולזה אמר כנגד תקוות הכבוד אמר: 'למען יחלצו ידידך' - כי להיותם ידידי ה' ואוהביו שרויים בצער, נמצא שם שמים מתחלל, וכמו שכתב הרב 'עיקרים' זיכרונו לברכה: כי האדון שהורגל להושיע את עבדו, אם אינו מושיעו בעת צרה, יאמרו שמצד חולשת האדון חדל להטיב. וכמו שאמר משה" פן יאמרו מבלי יכולת ה'. ואם כן זהו תקוותנו, תקוות הכבוד: 'למען יחלצון ידידך'. וכנגד תקוות החסד אמר: 'הושיעה ימינך וענני' - כי אין בנו מעשים לתבוע מן הדין רק על צד הישועה, 'כי לה' הישועה' ובחסדו הגדול יעננו. וכנגד התקווה השלישית, שהיא תקוות ההבטחה אמר: 'א-לוהים דבר בקדשו' - ופירש רש"י שכבר הבטיחנו לקבץ גלויותינו.
שמחה לאיש, דף ל"ו ע"ב, דפוס בן ציון בנימין רודיטי, איזמיר, תרכ"ה (1865).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאם ירע לבבו, אף אם ירבה צדקה לא יחשב עם נדיבים.
'להושיבי עם נדיבים' - שרצונו יתברך הוא להושיבו עם נדיבים - אלו צדקות שנקראו 'נדיבים', ולא להתנהג בכיליות, כי לא נקרא לנבל נדיב, ולכילי לא יאמר שוע, רק להיות עם נדיבי עמו, בניו של אברהם אבינו, עליו השלום, אף על פי שנקרא 'נדיב' על היותו מרבה בצדקה, אך אם ירע לבבו ולא יחשב עם נדיבים, אז מורה שאינו מאמין בהשגחה האל יתברך כי הוא 'מקימי מעפר דל', בו ענף האמונה, והשגחתו ויכולתו יתברך היא מידת הנדיבות שיעמיק בדעתו, כי לא לו יהיה העושר והכבוד, ואם יפזר מעותיו לא יתמוטט מפני זה, כי האל יתברך הוא המשגיח עליו 'המגביהי לשבת', 'להושיבי עם נדיבים', כי על דעת כן מעשירו.
שמחה לאיש, דף לח עמו' ב, דפוס בן ציון בנימין רודיטי, איזמיר, תרכ"ה (1865).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא ניתנה להיעדר הרע בלבד, אלא שיהיה חלקו עם ה'.
'בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי' - הנה ידוע ש'זאת' כינוי לתורה, וככתוב: 'וזאת התורה'. גם 'אויב' הוא כינוי ליצר הרע כנודע, וזה שאמר דוד המלך עליו השלום: 'בזאת' - שהיא התורה, 'ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עליו' - שעל לימוד התורה אני ניצול מיצר הרע, וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא: 'בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין' - כלומר שאמר שבאמצעות התורה יש לי רווח טוב: 'כי לא יריע אויבי עלי' - כי על ידי לימוד התורה אני ניצול מיצר הרע, כנזכר. ולא זו בלבד הוא שהשגתי על ידי קריאה ולימוד התורה, אלא אף זו כי 'ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם' - כי על ידי עסק התורה שנקראת 'תמימה', זכיתי שיהיה חלקי עם ה' א-לוהי, וכמו שדרשו בילקוט. וכיוון שעל ידי עסק התורה זכיתי למעלה זו שאין למעלה ממנה, להיות חלקי עם ה' א-לוהי, נמצא כי התורה לא ניתנה להעדר הרע בלבד. ואם כן בוודאי שצריך לברך עליה. וזהו שאמר, מאחר כי על ידי לימוד התורה זכיתי כי 'ותציבני לפניך לעולם', אם כן צריך לברך ולי נאה לברך 'ברוך ה' א-לוהי ישראל'.
שמחה לאיש, דף י"ג ע"ב, דפוס בן ציון בנימין רודיטי, איזמיר, תרכ"ה (1865).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד לבטל טענת המן בכינוס היהודים, ובזה תבוא אל המלך.
'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' - בא בעורמה בטענת 'אחרי רבים', כיוון שהם מפוזרים ומפורדים. ובזה פירש עטרת ראשי מורי ורבי חיים עד העולם, תשובת אסתר המלכה: 'לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי' - שכיוון שכל ביאת המן הרשע היה לבטלם מתלמוד תורה כדי לבוא עליהם בטענת 'אחרי רבים'. ... ולכן אמרה אסתר בעת ההיא: 'לך כנוס את כל היהודים', 'כנוס' דווקא - שיהיו באחדות. ובזה 'וצומו עלי', שתענית זה יעלה גם עלי, ואז 'ובכן אבוא אל המלך' - לבטל הגזירה בטענה זו.
שמחה לאיש, דף מג ע"א-ע"ב, דפוס בן ציון בנימין רודיטי, איזמיר, תרכ"ה (1865).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שיכול לסבול הייסורים, שבא בשערי צדק ולא בשערי מוות.
מובא ב'ספר החסידים', בחסיד אחד שהיה לו מכה בידו, ואמר לו חברו כמה קשים אלו המכות שבידך, והוא השיב להם, אני משבח לא-ל יתברך על אשר חמל עלי ולא נתנם בעיני, כי אז היה יותר קשה. עיין שם. - נמצא שעל הכל צריך להודות ומברכים על הרעה מעין הטובה, על אשר לא נתנו בעיניו. ...
וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'יסור יסרני יה' - ייסורים שאינם קשים כל כך, שעל ידי זה אוכל לסבול אותם ולא אמות מחמת הייסורים. וזהו: 'ולמות לא נתנני' - שלא נתן לי ייסורים קשים כל כך שיש בהם כדי להמית. ולכן מן הראוי להודות ולברך בשמו על הטובה, אשר הטיב עמדי, שלא הכביד עולו כל כך עלי. וזהו שכתוב: 'פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה', על אשר שלח לי ייסורים קלים שאוכל לסובלם. ודייק לומר: 'אבוא בם אודה יה' - כי באמת אני מודה ומשבח על הייסורים הללו ששלח לי כדי להצילני מסכנה עצומה, ולטובתי נשברה רגל פרתי.
שמחה לאיש, דף צ"ט ע"ב-ק' ע"א, דפוס בן ציון בנימין רודיטי, איזמיר, תרכ"ה (1865).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שיקדים בשורת השלום לבשורת הגאולה.
'לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום' - וזהו הרמז כי בזמן הגאולה כן יאמר ה' לציר נאמן, מבשר טוב: 'לכן אמור' - תכף לכניסתך, כה תאמר לבית יעקב: 'הנני נותן לו את בריתי שלום'. ואחר כך יתגלגלו הדברים, ותבשר להם הגאולה לאט לאט, כי עוד ישובו כוהנים לעבודתם, ולווים לשירם ולזמרם, ועבד הכהן עבודת הקרבנות 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'.
שמחה לאיש, דף יד עמ' ב - טו עמו' א, דפוס בן ציון בנימין רודיטי, איזמיר, תרכ"ה (1865).