חכם ישעיהו מרדכי באסאן

תל"ג - ב' ניסן תצ"ט      

1 7 3 9 - 1 6 7 3      

חכם ישעיהו מרדכי באסאן

מקצת שבחו

חכם ישעיהו מרדכי באסאן, נולד לאמו ולאביו חכם ישראל חזקיהו באסאן, בשנת תל"ג (1673), בורונה איטליה. 
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם ישראל חזקיהו באסאן, ששימש אב בית הדין בעיר ורונה. בילדותו עברה משפחתו לפאדובה. שם שימש אביו אב בית הדין. בשנת תמ"ו (1676) נפטר אביו, והוא המשיך בלימודו בבית המדרש בפאדובה. בשנת תנ"ה (1695), בגיל 22, עבר ללמוד בבית המדרש במנטובה, מפי חכם משה זכות, אותו החשיב לרבו. לאחר מות חכם משה זכות בשנת תנ"ח (1697), המשיך ללמוד בבית המדרש במנטובה מפי חכם יהודה בריאל, שהסמיכו לרבנות. לאחר מכן, חזר לעיר הולדתו ורונה, שם למד מפי החכם מרדכי באסאן. באותה תקופה, נוצר קשר בינו לבין חכם בנימין הכהן ויטאלי, רבה של העיר רג'יו, תלמידו המובהק של חכם משה זכות. בשנת תס"א (1701) נשא לאישה את בתו יוכבד, עבר לעיר רג'יו, ועמד לימינו.
בשנת תע"ה (1715), חזר לעיר פאדובה, שם שימש ברבנות, ועמד בראש בית המדרש של פאדובה. בין תלמידיו הרבים, הרמח"ל, חכם משה חיים לוצאטו. בשנת תפ"ג (1723) חזר לעיר רג'יו, ולאחר מות חמיו בשנת ת"ץ (1730), שימש רב העיר. בשנת תצ"ז (1737) חלה המחלה קשה, ועבר לעיר הולדתו ורונה לטיפול רפואי, לאחר כשנה חזר לרג'יו, שם נפטר, בנו, החכם ישראל בנימין באסאן, המשיך לשרת בקודש אחריו.
חכם ישעיהו באסאן, נפטר ביום ב' בניסן תצ"ט (1739), ומנוחתו כבוד ברג'יו. 
רוב כתביו של חכם ישעיהו באסאן לא הובאו לדפוס, ועדיין עומדים בכתב-ידו. ספרו 'לחמי תודה' - שו"ת, יצא לאור לאחר מותו, בידי בנו, בוונציה בשנת תק"א (1741); אגרות שכתב בזמן המחלוקת הגדולה שהייתה כנגד חכם משה חיים לוצאטו, נדפסו בין היתר, בספר 'אגרות רמח"ל ובני דורו', שיצא לאור בשנת תשס"ט (2009); הספדו על חכם משה זכות, נדפס בכתב-העת 'צפונות', כרך ב', בשנת תשמ"ט (1989); ביאורים למדרשי חז"ל, נדפסו בקובץ 'זכור לאברהם', בשנת תשנ"ב (1992); כמה מתשובותיו הובאו ב'פחד יצחק' לחכם יצחק למפרונטי, כרכים א'-ה', שנדפסו בשנת תשכ"ב-תשמ"ו (1986-1962); חלק משיריו נדפסו גם הם בכתבים שונים, ביניהם פיוט לחתונה שנדפס בספר 'לשון למודים', לחכם משה חיים לוצאטו, בשנת תש"ה (1945).   
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד הדיין ללכוד החכמים להרע ולהפר מחשבות ערומים.
ונחתום בטבעת המלך הרא"ש, המתנשא לכל לראש, בתשובה, כלל ע"ח, סימן ג', הלא בספרתו, לארכה ולרחבה, בזה עולה ובזה יורד - שחייבים חכמי ישראל לסכל עצת הפושעים, ועל זה נאמר: 'צדק צדק תרדוף'. אמרו חכמים: דין אמת לאמיתו - להוציא מרומה, ולהפר מחשבות ערומים, ובפרט באומדנות מוכיחות. וסוף דבריו, שכהנה רבות בתלמוד, ללכוד החכמים להרע בערמם. ואנו נדון דבר מדבר, כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל הנולדות המתחדשות, אלא שהבאים אחריהם יוצאים בעקבותיהם ומדמים דבר לדבר, כל שכן בצורך שעה וגידור דבר, ודבר שכיח.
פחד יצחק לרבי יצחק למפרונטי, כרך א', ערך אונס, עמ' שי"ט-ש"כ, שכ"ט-ש"ל. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ב (1962).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שזכה הדור לאור קבלת האר"י כי בא עת לחננה.
והנה יותר ממה שדורנו רחוק מדור האר"י, היה דורו זכרונו לחיי העולם הבא, רחוק מדור הרבי שמעון בר-יוחאי, כי גבה דור ביניהם, למעלה מאלף ומאתיים שנה, ואף על פי כן זכה דורו לאורו, כי בא עת לחננה, כי עלילות נתכנו לה' אל דעות, והוא קורא הדורות, ולו נצפנו עתים ושעות ...
ומי עיוור לא יראה שפתים דולקים, כמתלהלה היורה זיקים, שרק בפשטי התורה שבכתב ושבעל-פה יבחר לו האדם, ובם רצון מכל יפיק, ובתעלומות החכמה לא ישפיק, כי איננה, חס ושלום, תורה שלמה ולא פירוש מקובל אמיתי. 'ושלח אותה ביד איש עתי', תמות תורה ותהי כמת, כי איננה קבלת האמת, אלו הן הדברים הנקנין באמירה, ולקרוע בתער השכירה, על זה ידוו כל הטובים וכל השומע ניבו.
אגרות רמח"ל ובני דורו, אגרת רבי ישעיהו באסאן אל הרב גבריאל דיל ריאו, עמ' רכ"ד-רכ"ה. מכון רמח"ל, ירושלים תשס"ט (2009).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא לחלק בית כנסת, משום שגנאי הדבר לחותכן.
משנה שלמה שנינו, סוף פרק ראשון ואחרון: 'אין חולקים את החצר וכולי, ולא את הטרקלין וכולי עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה', ואם בדיני ממונות כך - בדיני נפשות על אחת כמה וכמה, שלא יכולים לחלק לשניים בית-כנסת. ועוד שנינו בסוף: 'ובכתבי הקודש, אף על פי ששניהם רוצים - לא יחלוקו'. ופירש, משום שגנאי הדבר לחותכן. ובנידון שלנו, אין לך גנאי גדול מזה, להחריב ישוב בית-הכנסת, ולהיות למשל עמים, לאמור: ראו היהודים האומללים, ארבע צאן חלוקות נפש, ושניים ושלושה גרגרים, כשני זרזירים, לא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו.
ומה גם עתה, שבעלי בית-הכנסת הישן הם עיקר היישוב מקדם, ולהם ניתנה תחילה עם רשות ההלוואה - רשות בית-הכנסת, אין ספק שהבא בגבולם להסיג ולמנוע אותם ממצוותם, שכופים אותם לשוב להשלים עמהם לעשרה ... אם כן, אין מקום לבעל דין לחלוק ולומר, שיביאו להם מחוץ לעיר כמוהו להשלים, שלא כל שעה מתרחשים אנשים בטלנים, וזה יגרום ביטול תפילה. ובעל הדין גם כן בזה הפחד יושב, ועוד שזה וזה נבול יבול, כי תכבד ההוצאה.
פחד יצחק לרבי יצחק למפרונטי, כרך ג', ערך בית הכנסת, עמ' שכ"ב-שכ"ג. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל (1970).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד אף שישן אחר חצות, אין לבטל ברכתו על הנאת השינה.
ברית כרותה לראשונים ומקוימת לאחרונים, שהיכן שחולק הסוד והפשט לעניין דין, אין לנו לזוז מהמוסכם בגמרא, והרי תלמוד ערוך הוא סוף פרק הרואה, שהנכנס לישן על מיטתו אומר: 'ברוך המפיל' וכולי, יהי רצון מלפניך וכולי. וזו ברכת הנהנין היא, על הנאת השינה, שאין לגוף למעלה הימנה, כמובא בבראשית רבה: 'והנה טוב מאד - זו שינה'. וכיצד יעלה על דעתנו לבטלה, ושייהנה מן העולם הזה הנאה כזו בלא ברכה?! ...
ושקשה לו למר, שכפי סדר הכוונות לא שייך ברכה זו אחר חצות ... אלא על כורחנו לומר, שאין הדברים אמורים בכוונות ההן, אלא על כללות העניינים לפי מנהגו של עולם, דבר שהיה. על זה שכתב הרב זכרונו לחיי העולם הבא, שכל ח"י ברכות של שחרית כולן, חייב אדם לברכן בכל יום, אף על פי שלא נתחייב בהן ביום ההוא, כגון אם לא ישן בלילה כלל ועיקר וכולי. והטעם הוא, כי לא נתקנו אלא על מנהגו של עולם, ולא על כל אדם ואדם בפרטות. ועוד, כי בכולן יש בהן רמז אל דברים עליונים, ואין ראוי לבטלן וכולי, עד כאן. ואם כן, יוצא לנו ממנה יפה שיכול אדם לישון אחר חצות, ובלבד שיקום קודם עמוד השחר לומר התיקון ... ולכן, אין לו לבטל ברכת המפיל שהוא חייב בה על הנאת השינה וטובה הגדולה, ולבטל רמזי הסוד שבה, ואז הרמזים ההם לא יהיו חוזרים אל פרטות האדם הזה בשעתו, אלא אל הדברים העליונים הנעשים למעלה בשעתן.
שאלות ותשובות "לחמי תודה", שאלה כ"א, דף פ"ח ע"ב. דפוס יצחק פואה, ונציה תק"א (1741).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שזכו אחרונים בהתגלות מגידים, ולכל איש בחינת שורשו.
וכבר היו לעולמים מלאכי צבאות מגידים ליחידי סגולה, השרידים הן זיכרון לראשונים וגם לאחרונים, סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, לדרוש את התורה בכמה פנים, זה חלק אדם מא-ל ונחלת ש-די ממרומים, אשר לא ימנע טוב להולכים בתמים. ולכל איש לפי בחינתו ושורשו, יגיה שביב אשו. ...
ואין לתמוה, אם יש ויש כמה וכמה גדולים וטובים חסידים ואנשי מעשה, אשר לא זכו ולא השיגה ידם, כי אין הדבר תלוי באשר יראה האדם, כי כמו שהשמש על הארץ יוצא, ולא בכל מקום לכסף מוצא, ומקום לזהב ימצא, ככה שמש ומגן ה' א-להים את אשר ירצה יבחר ויקרב, מי יאמר לו מה תעשה.
אגרות רמח"ל ובני דורו, אגרת רבי ישעיהו באסאן לרבני ונציה, עמ' ע"ה-ע"ז. מכון רמח"ל, ירושלים תשס"ט (2009).