חכם משה סתהון דבח

תקנ"ז - כ"ב תמוז תרל"ח      

1 8 7 8 - 1 7 9 7      

חכם משה סתהון דבח

מקצת שבחו

חכם משה סתהון דבח נולד לאביו חכם יוסף ולאימו בשנת תקנ"ז (1797) בארם צובה היא חלב שבסוריה.
גדל בתורה וביראה, והיה לתלמיד חכם, פייטן ומשורר.
בשנת תקפ"ב (1822) היה רעש גדול בעיר חלב, כאלף יהודים נהרגו, ורבים איבדו את ביתם. לזכר אותו מאורע, חכם משה סתהון דבח חיבר את הקינה 'א-זנזלה' (רעידת אדמה), שנאמרה בתשעה באב, בסוף סדר הקינות. 
חכם משה סתהון דבח נשא לאישה את בתו של חכם הלל סתהון. כשנפטר אחיו חכם דוד סתהון דבח, אימץ את בנו חכם שאול סתהון דבח לבן, וגידלו לתורה וליראה, ולימים היה לרב הראשי לקהילות יוצאי סוריה בבואנוס איירס.
בשנת ת"ר (1840), בעת עלילת הדם בדמשק, נרתם להציל את יהודי דמשק מיד מעניהם.
בשנת תר"ח (1848) הוציא לאור את ספרו של סבו, חכם אברהם סתהון בשם 'מלל לאברהם'. בשנת תר"ט (1849) הוציא לאור בליוורנו את ספרו 'דברי משה' - דרושים על ספר בראשית. בשנת תרט"ו (1855) נשא דרשה בייסוד בית הכנסת 'ארם צובא', שנבנה על פי סודות הקבלה. דרשתו נשמרה בספרו 'קהילות משה', שיצא לאור בשנת תרל"ג (1872) בחלב, ובו ערכים באגדה, והספדים על חכם חיים דוד חזן ועל חכם רפאל ארזי. חכם משה סתהון דבח גם חתום על הסכמתו לספרים: 'הדר עזר' לחכם יצחק שרים, ו'נכח השולחן' לחכם חיים מרדכי לבטון.
בשנת תר"כ (1860), כחלק ממלחמה רבת שנים בין הדרוזים למרונים בסוריה, תקפו הדרוזים בדמשק את הרובע הנוצרי מארוני בדמשק, אל הדרוזים הצטרפו המוסלמים. במהלך התקיפות נהרס הרובע הנוצרי, ונרצחו כמה אלפי מרונים, דבר שהוביל להתערבות צבאית אירופית, בהנהגתו של גנרל בופורט דוהו טופול. חכם משה סתהון דבח כתב כרוניקה בשם 'זיכרונות אר"ץ', ובו תיאר את מאורעות יהודי דמשק באותם ימים.  הספר נותר בכתב יד.
חכם משה סתהון דבח נפטר ביום כ"ב תמוז בשנת תרל"ח (1878).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שיבואו האבות בראש גולים, ואין צריך להביא ראיה על הבנים.
'מי שיצא למדינת הים, ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר: זו היא אשתי ואלו הם בניה, אין צריך להביא ראיה, לא על האישה ולא על הבנים' - ומטעם זה נראה, בשעה שבא הקדוש ברוך הוא, כביכול, עם ישראל מגלות מצרים, חונים על הים, אז החיה את יעקב להיות שם עמהם, כדרשת רבותינו זיכרונם לברכה: 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים - ישראל סבא'. ויעקב מדוע היה שם? - אבל תדע ששר של מצרים טען על ישראל בים: אין אלו בניך, ריבונו של עולם, שנטמעו במצרים, ואם בגופם היום שולטים בנשותיהם לא כל שכן, ואם כן מדוע שונים אלו מאלו. לכך העמיד ה' את יעקב לשם, שיעקב לא מת ואמר: זו היא אשתי שיצאתי עמה לגלות. ... וגם לעתיד כשיקבץ הקדוש ברוך הוא נפוצות נדחי עמו ישראל מגלות, אז יחיה האבות העולם, והמה יבואו בראש גולים, כאשר דבר ליעקב בירידתו למצרים: 'אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה' - לעתיד להיותם קיימים, ולא יהיה קטרוג על בני ישראל להביא ראיה עליהם, לא על האישה ולא על הבנים. כן לעתיד, יבואו האבות בראש גולים, וישראל יהיו כרוכים אחריהם, ויאמר הקדוש ברוך הוא: זו היא האישה אשר הלכתי עמה למדינת הים, זעפת האומות, ואלו הן בניה, בני בחירי, בני ידידי, כולו זרע אמת, אנוכי נטעתים וברחמים אקבצם, במהרה בימינו אמן ואמן.
קהלת משה, חלק ראשון, דף רצ"ח עמ' ב, דפוס אליהו חי בן אברהם ששון, ארם צובה, תרל"ג (1873).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהמספיק שמן זית במערת המכפלה, בערבי חג זוכה לנפשו.
כל מי שמספיק שמן זית בערבי ימים טובים או שעווה, זוכה לנפשו, לעת מצוא יצאו לקראתו שלושה אבות, זכותם יגן עלינו אמן, להחזיק לו טובה, כמו שכתב הרדב"ז בספרו 'יומא טבא'. אפילו יושב בטל בעיר הקודש חברון, שכר למוד בידו. וזה רמז: 'קרית ארבע' - עוסק בתורה, כאילו קרא ושנה: תורה, משנה, הלכה, הגדה, כמו שכתב הרדב"ז זיכרונו לברכה שם, בשם שמעתי.
קהלת משה, חלק ראשון, דף לז עמ' ב – לח עמ' א, דפוס אליהו חי בן אברהם ששון, ארם צובה, תרל"ג (1873).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שמי שנדב לבו, אם היה בידו, נחשב כמי שהביאו.
מי שנדב בלבו להביא נדבה לבית הכנסת, ומחמת שדחוקה לו השעה לא הביא, בוודאי זה הינו כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'מחשבה טובה בישראל, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה'.
וראיה לזה מהבאת נדבת המשכן ... ואמר: 'כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם, להביא לכל המלאכה אשר צוה ה', לעשות ביד משה, הביאו בני ישראל נדבה לה''. - לכאורה פסוק זה כולו מיותר, מאחר שכבר פרט הכתוב נדבת כל אחד ואחד, האנשים והנשים והנשיאים, מה מוסיף עוד הכתוב הזה לומר: 'כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם' ... אמנם אחר שפרט הכתוב נדבת כל אחד ואחד, שהביא ממשה, שנמצא בידו: זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ועורות אלים ועצי שטים, הוסיף הכתוב לומר, שכל איש ואשה שלא היו בידם שום דבר, 'כי לא יחדל אביון בקרב הארץ', והיה חושב בלבו, שמי ייתן ויהיה בידו להביא מכל המלאכה זהב וכסף ונחושת, צרפו הכתוב מחשבת לבו כאילו הביאו בפועל, כדרך בני ישראל, שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. וזה אומרו: 'כל איש ואשה אשר נדב לכם אותם להביא לכל מלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה' - אף על פי שלא הביאו בפועל, אלא שנדב לבו להביא אם היה בידו, קרא כאן: 'הביאו בני ישראל נדבה לה'' - בפועל.
קהלת משה, חלק ראשון, דף קמ"ח עמ' א, דפוס אליהו חי בן אברהם ששון, ארם צובה, תרל"ג (1873).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד עצת פרעה, לעורר המחלוקת, שתסתלק השכינה מתוכם.
'ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל, רב ועצום ממנו' - למה אמר לשון יחיד. אלא ודאי מי גרם להם הברכה הזאת שנתברכו כל כך, הוא האחדות שבניהם, שאין ביניהם שום קנאה ותחרות. וה' יתברך, שהוא אחד, שוכן בניהם, וממנו בא להם הריבוי הזה, שלא כדרך העולם. ... אם כן, צריך עצה גדולה להתחכם שלא ירבו מכאן ולהבא, ולעשות שנאה ותחרות בניהם, וממילא תסתלק השכינה שבניהם, וממילא לא ירבו עוד, שלא כטבע העולם. ומה היא החכמה? - 'וישימו עליו שרי מסים' - שקשה, שמתחילה אמר: 'שרי מסים', שנראה שנותנים להם המס, ואחר כך אמר 'למען ענותו בסבלותם' - שהיא מלאכת הבניין. ואפשר שהעצה כך הייתה: שהיו פוסקים פלוני כך ייתן מס בכל יום, ואם לא ייתן ממון המס שפסקו עליו, יבנה כל כך שיעור בכל יום תחת המס או יעשה כל כך לבנים תמורת הממון. וידוע שהיה שם עשירים ובינונים ועניים, וגיבורים וחלשים ... ובוודאי יהיה בזה מקום לקטטה, ותחרות וחילוק לבבות ביניהם, מחמת שיאמרו: פלוני עשיר ואינו נותן כך, ופלוני גיבור ואינו בונה כך, אלא כך אמות דווקא, ואני, שאני עני או בינוני או חלש, אבנה כמו כן אמות. ובוודאי כשיהיה חילוק לבבות ביניהם מסתלקת השכינה מתוכם. וזהו: 'וישימו עליו שרי מסים' - כדי לגבות את המס מכל אחד מה שפסקו עליו, בוודאי יהיה מחלוקת ביניהם, והם לא הייתה כוונתם על הממון אלא הכוונה: 'למען ענותו בסבלותם' - שיאמרו להם, שאם לא תרצו לתן הממון, אשר פסקנו על כל אחד מכם לפי הפסק, ויהיה מחלוקת ביניהם, ותסתלק השכינה, שלא יהיה בהם ריבוי.
קהלת משה, חלק ראשון, דף רמ"ט עמ' ב, דפוס אליהו חי בן אברהם ששון, ארם צובה, תרל"ג (1873).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כשעברו רוב שנותיו, עובד מאהבה, ונותן לבו לשוב ולתקן.
ידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ורוב העולם בתוקף יצרם בבחרותם, נשמעים לפיתוי היצר הרע למעול מעל בה'. ואפילו כשמקיימים המצוות, יש מהם שעושים שלא לשמה. ואפילו שעושים לשמה, הם עליו למשא ומבקש אם יוכל להפטר. ואם לא יוכל להיפטר, אז עיניו תלויות, אימתי יסיר מעליו אותו החיוב. אבל כשעברו רוב שנותיו של האדם, ונתיישב בדעתו, וראה שכל הנאות העולם הזה הם הבל הבלים, והוא לקברות יובל, ועתיד ליתן דין וחשבון, אזי עובד מאהבה, ונותן לבו לשוב ולתקן כל אשר עוות.
קהלת משה, חלק ראשון, דף נ עמ' ב, דפוס אליהו חי בן אברהם ששון, ארם צובה, תרל"ג (1873).