חכם רחמים יוסף מאמאן

תקצ"ט - כ"ה שבט תרס"ו      

1 9 0 6 - 1 8 3 9      

חכם רחמים יוסף מאמאן

מקצת שבחו

חכם רחמים יוסף מאמאן, נולד לאמו ולאביו חכם רפאל מאמאן, בשנת תקצ"ט (1839) בעיר צפרו שבמרוקו. 
ראשית תורתו למד מפי אביו, החכם רפאל מאמאן, שהיה אב בית הדין בעיר צפרו, ומפי חכם שמואל אג'ייני. גדל בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר, היה לראש ישיבת 'תחכמוני', והעמיד תלמידים הרבה. עמד בראש 'חבורת רבי שמעון בר יוחאי', שעסקה בתורה הסוד. חיבר פיוטים וקינות ואגדם בספרים 'שירת הים', ו'צרת מר-ים'
בשנת תרי"ח (1858) נשא אישה ונולד להם בן, שנפטר בילדותו. בשנת תרל"א (1871) נולד להם בן נוסף, ושמו חכם רפאל עמרם מאמאן, לימים דיין וראש ישיבה. בנו הוא חכם יהושע מאמאן, מחבר ה'עמק יהושע'.
חכם רחמים יוסף מאמאן, נפטר ביום כ"ה בשבט תרס"ו (1906), ומנוחתו כבוד בבית הקברות היהודי בצפרו.
ספרו 'חירגא דיומא' - חידושים על התורה ומאמרי חז"ל נערך ע"י בנו החכם רפאל מאמאן, והודפס ע"י נכדו, החכם יהושע מאמאן, אחרי מותו, בירושלים בשנת תשל"ב (1972). חירגא - פירושו עמוד אבק, ויומ"א הם ראשי תיבות שמו: יוסף מאמאן. פירושו להגדה לפסח 'ויוגד ליוסף' יצא לאור יחד עם הגדת נכדו 'ויוגד ליהושע', בידי נינו החכם ד"ר רפאל עמרם מאמאן, בירושלים בשנת תשס"ט (2009). 
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא יעסוק בתורה לחוד מן המצוות, שאינו זוכה ליראה.
'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה', ומה שאומרים אנו: 'כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא ותורתו נעשית לו סם המוות'. ...
ונראה לי ליישב על פי מה שכתב בעל העיקרים בפסוק: 'מה ה' א-להיך שואל מעמך - כי אם ליראה את ה' א-להיך' - שהכוונה שבשמירת המצוות, האדם זוכה ליראה פנימית, ותהיה חקוקה בליבו אהבתו יתברך, ואפילו שהיא שלא לשמה, המעשה מצד עצמו - מצווה ומעשה טוב נקרא, מה שאין כן לימוד תורה לחוד, אם הוא שלא לשמה, כי אם להתייהר, חס ושלום, אין מעשה טוב כלל. ... שהעוסק בתורה שלא לשמה, טוב לו שלא נברא - מדובר בעסק התורה לחוד, אבל זה שאומרים: אנו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות - שניהם כאחד טובים, ואף על פי שהם שלא לשמה, מכל מקום כיוון שיש מצוות עם עסק התורה, מזדכך אז החומר. ... עד כאן לשונו.
וזוהי כוונת 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל' - לזכך חומרם, ולפי שיצר לב האדם רע, ולא כל העולם לומדים לשמה, ואם לא נתן לנו לזכך חומרינו כי אם התורה בלא מצוות, הרי נוח למי שלמד לשמה - מזדכך, אבל למי שלמד שלא לשמה - לא יזדכך חומרו, 'לפיכך' - כדי לזכך את ישראל כולם, ואפילו מי שלא למד לשמה, 'הרבה להם תורה ומצוות' - שניהם ביחד, שאז אפילו מי שלומד שלא לשמה, על ידי מעשה המצוות זוכה ליראה פנימית, ותהיה חקוקה בליבו אהבת ה'.
חירגא דיומ"א, פרקי אבות, עמ' קנ"ו. דפוס י.ע. איתאח, ירושלים תשל"ב (1972).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כשרואים את הקולות, קודמת ראיית הקולות לראיית האור.
'ויהי קולות וברקים' - לך נא ראה להרב מלבי"ם, עליו השלום, פסוק: 'וה' נתן קולות וברד', ושם נאמר, וזה לשונו הקדושה: הברק נראה תיכף ברגע שיוצא ממקומו, כי חוש הראות, אין צריך משך זמן, ועל כן נראה תמיד הברק לפני הרעם, הגם שהרעם יוצא קודם. ... עיין שם. ואם כן, לפי דברי קודשו, היה לו לומר: ויהי ברקים וקולות, והגם שיש לומר, שדיבר הכתוב על שעת יציאתם ממקומם, מכל מקום לשון 'ויהי' - משמע על שעת הווייתם בארץ. ואפשר לומר בהקדם מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'וכל העם רואים את הקולות' - שקולות מתן תורה היו נראים, ואם כן, כיוון שהם יוצאים קודם הברק כמו שאמרנו לעיל, היו נראים קודם ממנו, כי חוש הראות אין צריך משך זמן.
חירגא דיומ"א, פרשת יתרו, עמ' ל"ז. דפוס י.ע. איתאח, ירושלים תשל"ב (1972).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד רמז בן ח"י לחופה, שתהא נגד פניו, שיכיר טובתו.
'ויאמר ה' א-להים: לא טוב היות האדם לבדו' - שעל ידי שהיא דבוקה לו מאחוריו, נראה כאילו הוא לבדו, ועוד שאינה עזר לו כשהיא דבוקה לו מאחוריו, אלא 'אעשה לו עזר' - שתהיה בעזרו על ידי שתהיה 'כנגדו' - דהיינו: כנגד פניו, כמו 'שוויתי ה' לנגדי תמיד' - שהוא כנגד פניו. ...
או בהקדים מה שכתב הרב 'יד יוסף': ... אמנם להיות אמת, שהקדוש ברוך הוא נתן, ואינו מכיר הטוב, ואמר ריחיים בצווארו, והוא המחטיאו ומטרידו מן העיון, וכמו שאמר אדם הראשון: 'האישה אשר נתת עמדי' - שהקדוש ברוך הוא נתן אותה לטובתו, והאדם קרא תיגר עליה. ... והמון העם חושבים וסוברים היפך, כי נראה להם שנמשך נזק לאדם בחברת האישה. עיין שם.
וזה כוונת הכתוב: 'ויאמר ה' א-להים: לא טוב היות האדם לבדו' - אלא הטוב הוא 'אעשה לו עזר', וזאת הסברה היא 'כנגדו' - שהוא כפוי טובה ואומר שהיא לרעתו. או יאמר בהקדם מה שאמר התנא הא-להי: בן ח"י לחופה, ותיבת 'טוב' - בגימטרייה עם הכולל עולה י"ח. וזה כוונת הכתוב: לא בזמן טוב דהיינו שהוא בן י"ח, היות האדם לבדו בלא אישה, אלא 'אעשה לו עזר כנגדו'.
חירגא דיומ"א, דרוש לנישואין (שלו עצמו), עמ' קנ"ו-קנ"ז, ק"ס-קס"א. דפוס י.ע. איתאח, ירושלים תשל"ב (1972).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד מידתו שאין כגדולתו להשגיח על צרכי העניים הבזויים.
'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים' - מצאתי כתוב בקונטרס ישן מועתק מכתב יד, הדומה מופת הדור, מורנו ורבנו הרב יוסף עטיה, זכר צדיק לברכה, על פסוק: 'ועמי תלואים למשובתי' - וזה לשונו: יש לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה בטעות דור אנוש, שהיו אומרים כי אין מן הראוי, לרוב הרוממות הא-ל יתברך, וגדולתו, להשגיח בשפלים, כי אין מדרך כבוד מלך אדיר, להשגיח בדלת העם. ועל זה בא דוד המלך, עליו השלום, ואמר: 'מי כה' א-להינו' - שאין מנהגו כמלך בשר ודם, שכל זמן שהוא מתגדל הוא מסלק השגחתו מהעניים ובזויים, כי מידתו יתברך אינה כן, שאף-על-פי שהוא 'מגביהי לשבת', אפילו כך 'משפילי לראות בשמיים ובארץ', ומשגיח בפרטי פרטים. עד כאן לשונו. ועל פי האמור, זהו כוונת הכתוב: 'אשירה לה'', שאפילו' גאה גאה' - שמן הראוי, שלא ישגיח בתחתונים, אפילו כך 'סוס ורוכבו רמה בים', והשגיח בהם, שעינו בני ישראל, ולזה הטביעם בים. ... וזה כוונת הכתוב: 'מי כמוך באלים ה'', כמו 'ואת אלי הארץ לקח', כלומר: מי כמוך בגדולים, שלא כמידת בשר ודם מידתך, שמידת בשר ודם - לפי גדולתו אינו משגיח בשפלים, אבל אתה 'מי כמוך נאדר בקודש' - מלך אדיר 'נורא תהילות' - שאין קץ לשבחיך, שכל הבא להגיד אותם, ירא פן ימעיט, חס ושלום, ואפילו כך משגיח בתחתונים, ועושה להם פלא.
חירגא דיומ"א, פרשת בשלח, עמ' ל"ד-ל"ה. דפוס י.ע. איתאח, ירושלים תשל"ב (1972).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שגם הצדיק צריך צדיקים שיהיו עימו כדי להינצל.
'בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק' - כתב ... 'אור החיים': זהו מה שדייק ה', בנועם דבריו, שציווהו לעשות תיבה להינצל בתוכה, אמר אליו: כי הטעם שהוא צריך להימלט בתיבה, ולא יגן בעדו זכותו, שאין עמו צדיקים, והוא אומרו: 'עשה לך' - לשון יחיד, ולזה יש לו לחוש 'לעד צדק ישוב משפט'. ומכאן אתה למד, כי בניו לא היו צדיקים כמותו. עיין שם. עד כאן לשונו הצריך לעניינינו.
ולפי זה, מה נעמו דברי ה', שאמר לנוח, 'בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה' דווקא, אבל בניך שאינם צדיקים כמותך, אינם ניצולים אלא בזכותך. וכיוון שאתה יחיד, אם תהיה בתוך הרעה תפגע בך מידת הדין, ולכן צריך לבוא אל התיבה להיות נסתר שם.
חירגא דיומ"א, פרשת בראשית, עמ' ב'. דפוס י.ע. איתאח, ירושלים תשל"ב (1972).