חכם דוד זכות

תקל"ח - כ"ט אייר תרכ"ה      

1 8 6 5 - 1 7 7 8      

חכם דוד זכות

מקצת שבחו

חכם דוד זכות נולד לאמו ולאביו מזל טוב בעיר מודנה שבאיטליה, ככל הנראה בסביבות שנת תקל"ח (1778).
בשנת תר"ט (1849) התמנה לרב הקהילה של מודנה. 
חכם דוד זכות העמיק את לימודו בהלכות מילה. הוא השתלם בצדדים הרפואיים של המילה, וכתב על המילה חיבורים הלכתיים וחיבורים שהסתמכו על אנטומיה ורפואה. 
עיסוק מרכזי נוסף שלו היה חינוך. הוא התנגד להתבוללות, וניסה לקלוט מהמדע והתרבות של זמנו את כל מה שיכול היה, לדעתו, לדור בכפיפה אחת עם עקרונות הדת היהודית. 
חכם דוד זכות נפטר ביום כ"ט אייר תרכ"ה (1865) ונקבר בעיר מודנה. 
חכם דוד זכות כתב את הספרים: 'זכר דוד' - דרשות על התורה, ו-'לימודי ה' - מוסר. חלק מן התשובות, התפילות, הפיוטים והחיבורים הפילוסופיים שחיבר נמצאים עדיין בכתב יד.

מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מפרש, שהרכוש ששאלו ממצרים, בתנאי שלא יחטאו.
'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' - ואם תאמר כיוון שלפי האמת זכו ברכוש, למה הקב"ה לא הכריח את פרעה שיתן הרכוש, ובא בעלילה לשאול הרכוש בשאלה?
ויש לומר שהקב"ה היה עתיד ליתן את התורה לישראל חָרות על הלוחות, דהיינו חֵרות משעבוד מלכויות - שאם לא היו חוטאים בעגל לא היתה עוד אומה ולשון שולטת בהם, ואז היינו אומרים שקושי השעבוד השלים ונשלם המניין מן הדין זכו ברכוש, אבל אם יחטאו בעגל כמו שחטאו זה יגרום שילכו בגליות אחרות לפי שלא נשלם המניין במצרים, ואם לא נשלם - אין הרכוש זכות לישראל.
אשר על כן ציווה שיקחו הרכוש בדרך שאלה, להיות להם לעיניים - שהכל תלוי בידם, שהרכוש אינו בהחלט ברשותם, אלא תלוי ועומד - אם יחטאו.
זכר דוד על התורה, לפרשת בשלח, עמ' ס"ג-ס"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שעסק השושבינים להתעסק בשמחת חתן וכלה.
כתב בנזר הקדש פרשה ח' סימן ט"ו עז זה שאנו אומרים אמר רבי יהודה בר סימון: מיכאל וגבריאל הם היו שושבינין של אדם הראשון. כתב הוא זכרונו לברכה, שטעם הדבר הוא על פי מה שכתבו זיכרונם לברכה: שהאיש הוא מצד החסד והרחמים, והאישה מצד הגבורה.
ולכך נאמר 'וייצר ה' א-להים' שהם מדת הדין ומידת הרחמים. וכמו שנשתתף מידת הדין במידת הרחמים להיותם לאחדים, כמו שכתוב: ה' הוא א-להים - כן נעשה אחדות בזיווג האיש ואישה להיות שניהם נקראים אדם אחד.
ובהיות שני שושבינים: אחד הוא מצד החתן - כלפי החסד, ואחד מצד הכלה - נגד מידת הדין, וידוע שמיכאל הוא שר החסד וגבריאל שר הגבורה, על כן דווקא אלו היו שושבינין: מיכאל - לאדם שכולו חסד, וגבריאל – לחווה שהיא דין וגבורה, עיין שם.
נמצא לפי דבריו שהעסק השושבינין הוא להתעסק בשמחת חתן וכלה, לעשות זיווג מידת החסד עם מידת הדין, אשר הן הנה מופרדים באיש ובאישה, וביום חתונתם יתקשרו ולא יפרדו.
זכר דוד על התורה, לנישואין, עמ' רל"ו, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד, שזכות הצדיק להגן על דורו, במה שהם כאיש אחד.
רבים הקשו למה לא היה כדאי נח להגן בדורו להצילו מן המבול, וכמו כן אברהם על הסדומיים. ...
'גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה: כתוב בתורתכם 'אחרי רבים להטות', ואנו מרובים. מפני מה אין אתה משווה אותנו בעבודה זרה? וכו', לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: לזה דחית בקנה לנו מה אתה משיב? אמר להם: יעקב, שבעים נפשות היו לו, וכתוב בו 'שבעים נפש' - לפי שעובדים א-לוה אחד, אבל עשו, שש היו לו, וכתוב בו נפשות ביתו, לפי שעובדים אלוהות הרבה. עיין שם.
ולפי זה יבוא עד נכון: שמה שלא הועילו נח ואברהם לבני דורו הוא מפני שלא היו כאיש אחד לעבודתו יתברך, ולא יועילו מעשים טובים של צדיק לבני דורו אלא לישראל - שהם כאיש אחד כאמור.
זכר דוד על התורה, לפרשת נח, עמ' ט"ז-י"ז, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש ירידת אברהם למצרים כדי לקיים מצוות הכנסת אורחים.
'ויהי רָעָב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרָעָב בָּארץ' - שכבר ידוע ביאתו למצרים היתה הכרחית, לפי שהוא היה עמוד החסד, ובהיות שבארצו קרא עליה ה' לרעב, לא יכול לזון ולכלכל את כל עוברי דרך, כי כך היתה מידתו, לכן כדי שיהיה לו לפרנס ולעשות חסד עם שאר בני אדם הלך למצרים, כי בה שובע גדול, ויוכל לקיים מצות הכנסת אורחים ואביזריה יותר כתיקונה.
וזה הוא החילוק שיש בינו לבין אלימלך, שזה הלך לו מארצו כדי שלא לעשות צדקה לעניי העיר, ועל כן נענש, אבל אברהם עזב את עירו לבקש מזון לעניים ולקיים עוד גמילות חסדים, עיין באלשיך. וזהו הטעם לפי הפשט לביאתו למצרים.
זכר דוד על התורה, לפרשת לך לך, עמ' י"ז, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שיהיה שם שמיים מתאהב בזה שרוח הבריות נוחה הימנו.
'תניא: ואהבת את ה' א-לוהיך - שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, שיהא אדם קורא ושונה משמש תלמידי חכמים ודיבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה. מה הבריות אומרות עליו? - אשרי פלוני שלמד תורה'. ...
וזה שאמר: 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו' - שמשאו ומתנו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, שאז רוח הבריות נוחה הימנו, גם רוח המקום נוחה הימנו ... וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו - שאין דיבורו בנחת עם הבריות וכו', אף על פי שקורא ושונה אין רוח המקום נוחה הימנו.
זכר דוד על התורה, להספד, עמ' ר"נ, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מפרש חטא המרגלים, במה שראו ישראל נוטים אל החטא.
יש להקשות: מה ראו המרגלים להוציא דיבה על הארץ? – ותירצתי: שעשו כן לפי שראו קדושתה וגודל המעלה שלה. אמרו: כיוון שאנו רואים, שאחר מעשה העגל, חזרה הקליפה למקומה, וישראל נוטים אל חטא, כמו שעשו בעגל במתאוננים במן ובשליו. אמרו: אם אנחנו באים בארץ ישראל לא נוכל לישב בתוכה, יען איזה עוון שנעשה הארץ תקיא אותנו ... מוטב שנוציא דיבה ולא נעלה לארץ ישראל.
זכר דוד על התורה, לפרשת שלח לך, עמ' קכ"ז, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)