מקצת שבחו

הריליגיאן (=הדת) היתה לבני ישראל למורשה מאבותם - אברהם יצחק ויעקב, ולא למדו אותה ממשה. כי הנה משה בבואו אליהם אמר להם: ה' א-להי אבותיכם א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב שלחני אליכם. ומה היתה הריליגיאן ההיא? משה לא הודיע עניינה בפירוש, כי לא הוצרך לבאר אותה לבני דורו, כי כבר ידעוה. ...
מתוך סיפור קורותיהם אנחנו רואים כי היו מאמינים באל יחיד קונה שמים וארץ, שופט כל הארץ, מגן ליראיו ומשלם להם שכר טוב, ומשיב לעושי הרעה כמעשה ידיהם. ... דרך ה' שהיה אברהם מצווה את בניו ואת ביתו אחריו היא - לעשות צדקה ומשפט. ...
הריליגיאן הזאת היתה דיים לבית ישראל, כל זמן שלא היו אלא משפחה אחת, אך כאשר נהיו לגוי גדול, והגיע הזמן להביאם אל הארץ, אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם - ראה ה' כי צריכים היו לתורות ולמשפטים וללימוד והדרכה ישרה. ...נתן להם התורה הזאת אשר שם משה לפני בני ישראל.

'לא תיקום ולא תיטור, ואהבת לרעך כמוך' - כל שאר עברות שיכין אדם לחברו הם נתעבות מצד עצמן חוץ מן הנקמה, שהיא נראית כמשפט צדק, לפיכך אומר בה - 'ואהבת לרעך כמוך', כמו שאתה לא תחפוץ שאחרים ינָקמו ממך, כן לא תיקח נקמה מרעך, אף על פי שבדין הייתה נקמתך.

'כי יקרא קן ציפור לפניך' - כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה - הייתה האם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא מאהבתה את בניה - תשליך את נפשה מנגד, ותעמוד שם להצילם, ולא תברח למלט את נפשה - על כן אין ראוי לקחתה, שאם יהיה אדם לוקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה, גורם לה רעה.
והנה המכוון במצווה הזאת היא לכבד המידות הטובות ולקבוע בלבותנו כי לא יצא מצדקה הפסד - שאם היה מותר לקחת האם, תחת אהבתה את בניה - היה מרשם בלב האדם כי החמלה עניין גרוע ומנהג שטות הגורם רעה לבעליו, ועכשיו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת מידת החמלה - יוחק בלבנו חיקוי עמוק.

'לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך' - הגוי המתיישב בארץ ישראל נקרא - גר, ומצווה להחיותו ואינו עובד אלילים, אבל הנוכרי אינו אלא הולך ובא לעשות סחורה, כגון לקנות תבואה ולהביאה לשאר ארצות, ואם היה רוצה לקנות בתנאי לשלם, לאחר זמן בחזרתו ... מותר לקחת ממנו נשך, שהרי הוא משׂתכר בסחורתו, וכמו שהוא המשפט אצל כל האומות, שהמלווה לוקח נשך בשכר מעותיו, שהיו בטלות אצל הלווה. 'ולאחיך לא תשיך' - כי לא היו ישראל אנשי מרכולתם רק מחייתם בעבודת אדמתם, ואת היותר מוכרים לנוכרים. והלווה לא היה לווה - אלא מפני עוניו. ...
והנה עכשיו, שהיהודי עוסק בסחורה, נראה שמותר לקחת ממנו נשך, אך לא מן העני. וכן הנוכרי, אם הוא עושה סחורה - מותר להשיך לו, ואם הוא עני - אסור להלוות לו בריבית, כי אינו דומה לנוכרי שדיברה תורה, שהרי הוא יושב בקרבנו, והרי הוא כגר שאנו מצווים להחיותו, ואם חסה התורה על הגר המתיישב בקרבנו, קל וחומר על הגוי שאנו תושבים בקרבו.

אין כוונתי בזה להניא את לב הבחורים מללמוד החכמות והלשונות, כי מעולם לא עלה זה על לב אבותי ורבותי חכמי איטליה, אבל כל ישעי וכל חפצי הוא להרחיק את הבחורים מלקבל בעיניים עצומות כל מה שהוא מפורסם ומפואר בדורם - וזו רעה חולה באה להם, לא מהחקירה ואהבת האמת, אלא מאהבת הכבוד המדומה, ומהיותם מבקשים למצוא חן בעיני אנשי הדור.
אבל אוהבי האמת ובעלי שכל חזק ואמיץ יודעים כי כמה דעות היו לתהילה ולתפארת בדור או בדורות, ונפלו בדור אחר בבוז ושכחה, וכמה דעות היו לקלון ולחרפה במשך עידן ועידנים, והיו אחר זמן לשם ולתהילה, ותימלא הארץ אותם.