מקצת שבחו

ראובן, שהיה מלמד בחברת תלמוד תורה, זה עשרים שנה ויותר, ומחמת דוחקו, שהיה עני מאוד, ולא היה יכול להתפרנס בעירו, עקר דירתו מן העיר ללכת למקום אחר, שהיו לו קרובים עשירים באותה העיר, ויחמלו עליו, ואנשי העיר מינו את שמעון במקומו בחברת תלמוד תורה,
והעני ראובן, לא הלך למחוז חפצו מפני אונס, וחזר למקומו ומצא את שמעון במקומו, ורצה ראובן לחזור למקומו, ואמרו שכבר זכה שמעון, ומחמת הסכמה אינם יכולים להוסיף מלמד אחר.
ויהי היום ומת אחד ממלמדי תלמוד תורה, ורצו להביא אחר, וראובן אומר שהוא קודם.
יורינו המורה הדין עם מי ושכרו כפול מהשמיים.
תשובה: נראה לעניות דעתי שהדין עם ראובן, שגרסנו בפרק קמא דיומא - 'תנו רבנן: אירע פיסול בכבוד גאונו, ומינו אחר תחתיו, ראשון - חוזר לעבודתו, שני - כל מצות כהונה גדולה עליו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי, ומודה רבי יוסי, שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו'. ...
אך, מה שיש להסתפק בנדון שלנו - שמכל המקומות שכתבנו הוי אונס לאדם שלא מדעתו, ובשביל אותו האונס, הוסר ממצוותו, אבל בנדון שלנו - הוא עצמו הביא האונס עליו, שמדעתו עזב את מקומו ... וכיון שהדבר ספק, ראוי להקדים ראובן מלאחר.

ראיתי, שמגמגם בלשונו על היתר בקמח לפסח, אשר נמצא בה חתיכת עיסה, כאשר המה מריקים שקיהם בנפה, ודרשתי פיהם והגידו לי, כי המה נזהרו בו לשמרו יפה, וידעתי כי קמח זה, כפי מה שמחייב השכל, נפל בקמח ממה שנדבק בנסרים שסביבות הריחיים, או בבית קיבול הקמח ...
כלל העולה כי בראותי דברי מורי הרב, זכרונו לברכה, מחמיר אל קצה אחרון ורע עליו, ומעלת רבנותו, שיחיה לעד אמן, מקל אל קצה האחר, עד שנטה דעתו דעת קדושים, שנראה לאדון שיחיה, אמן, שכל זמן שלא ימצא שלוש פעמים בקמח עיסה, הרי זה, מותר לאכלו בפסח.
ויש מקום בראש לגמגם, שמקל כל כך יותר, כבר הורנו לדעת האדון מורנו שיחיה לעד, כי דוחק הציבור הביאהו לזה, כי רובם עניים וכל אחד אסף חיטה בחופניו, והשכר מדוד.

ראה ראיתי את עוני החתומים בשאלה, ולבי יודע מרת נפשם, כי לא יוכלו לשאת עול נשיאות המחרחר הזה, הנזכר בשאלה, כי ידעתיו, היותו נוהג נשיאותו ברמים, וכל פניותיו אינם להטיב כי להרע, ולעשוק נפשות אביונים ועניים מרודים, להפיק זממו ולשפוך חמתו על האישים ועל הבנים, ומדמעת העשוקים האלה תמלא הארץ אותם.
והנה בשמים עדי וסהדי, כי לא הייתי חפץ לחוות דעתי בנדון זה, כי כך דרכי שלי לפרוק מעלי עול הדין, אך ורק זה היום, קוו אוהבי ורעי החתומים בשאלה, אביעה להם רוחי, ובראותי כי לא אוכל להימלט להשיב פניהם ריקם, כי כבודם חופף עלי, על כן אמרתי הנני יורד ברשות, ואבוא באותות שתים, בקצרה אך לא בארוכה. ...
כאשר מצאה ידי והעולה מן המחובר זה חזיתי ואספרה, כי אנשי וטובי העיר, כיוון שנודע להם שנאתו גם קנאתו עם הנמסר והוא עשה את כל הרעה הזאת כאשר בא בשאלה, הרשות נתונה בידם, ועדי דין לנפשו, וגובים ממנו ממיטב נכסיו, כל ההוצאה אשר נעשה בעבור פטירת דמי הלשנתו, וידם על העליונה, בחוק ובמשפט, לענוש אותו כאשר יוכל שאת ויריקו את חניכיו כי נפשות עניים הוא חובל, עד ישוב מחטאו שחטא על הנפש.

מדי עברי ללכת לארץ הצבי, נקרא נקראתי כנגד כיאו, ושמעתי על תלמיד חכם, שיש בתוכה, תורתו אומנותו, ואינו מסתחר כלל, שרוצים לקחת ממנו מס ולא האמנתי לדברים.
צא וראה מה שכתבו הפוסקים: שאפילו תלמיד חכם המסתחר, ויוצא לשוק ודעתו כשגומר משאו ומתנו חוזר על לימודו - פטור.
ויש לדון קל וחומר מירושלים, תבנה ותכונן, שיש תלמידי חכמים עשירים מאד, שתורתם אומנותם, ומלאכתם נעשית על ידי אחרים, ואינם פורעים רק כסף גולגולת, והציבור, אף שהם עניים, שגובים צדקה מכל העולם, פורעים מס בעדם.
וחוץ מזה, יש הסכמה בחרם, ותקנת הנגיד על זה, והיה בדפוס ממאה ועשרים שנה, וחתומים עליו גאוני ישראל בזמן ההוא דור אחר, וחתום עליה גאון ישראל הבית יוסף, זכרונו לברכה, ומורנו הרב בצלאל, זכרונו לברכה, ואחריהם כל ישראל כל הרבנים של ארץ ישראל, חתמו על ההסכמה ההיא, ומי יבוא אחריהם. ומה גם, כי הסכמתם תורה היא גמורה ערוכה, והביאו ראיה מן התורה, מן הנביאים, מן הכתובים, וכל זה אפילו במקום שיש תלמיד חכם - הרבה, כל שכן היכן שהוא יחיד בעיר, שבזה תורתו מגינה עליהם.
לכן זאת עצתי: חס ושלום אפילו לשאול ממנו בדרך מתנת חינם, עוברים על אלה הכתובה בתורה.