מקצת שבחו
חכם דוד עידאן נולד לאמו ולאביו המקובל חכם משה עידאן בשנת תרל"ג (1873) בג'רבה, שבתוניס.
הוא היה תלמידו של חכם יוסף ברבי, והרחיב תורתו גם מפי חכם כלפון משה הכהן וחכם מרדכי אמייס הכהן. כבר בגיל 17 שימש בתור עוזר לרבו חכם יוסף ברבי, בלימוד תלמידים בבית הכנסת 'רבי חזקיה פרץ'.
בשנת תרנ"א (1891), בגיל 18, מת עליו אביו, והוא נשא, בקושי רב, בעול פרנסת אמו ואחיו, מה שמנע ממנו ללמוד כראוי בבית המדרש. לימים, ה' הצליח בידו, והוא אף הצליח לרכוש בתים ושדות.
חכם דוד עידאן נשא לאישה את מרת מזל טוב, בתו של חכם חיים ביתאן, נכדתו של ראש אבות בתי הדין של ג'רבה, חכם ניסים ביתאן, ונולדו להם בנים ובנות.
חכם דוד עידאן היה דורש ברבים והמונים היו באים לשמוע דבריו. הוא היה מוהל מומחה, וזכה להכניס אלפי ילדים בבריתו של אברהם אבינו. וכל מעשיו בעדינות ובענווה, לשם שמיים ושלא על-מנת לקבל פרס.
בשנת תרע"ב (1912) חכם דוד עידאן הקים את בית הדפוס העברי הראשון בג'רבה, לו קרא 'הדפוס הציוני'. בית הדפוס הפך אבן שואבת להדפסת ספרים מכל רחבי צפון אפריקה. ובשנת תרע"ט (1919) הקים את החברה הציונית 'עטרת ציון' עם כמה מחבריו הרבנים.
חכם דוד עידאן, שימש, במשך כחמש עשרה שנה, כנשיא קהילת ג'רבה, והיה המקשר בין הקהילות והשלטונות. הוא מוזכר בספרי ראש אבות בתי הדין של ג'רבה, חכם משה זקן מאזוז, והוא חתום על תקנה והסכמה בשו"ת 'שואל ונשאל' חלק ב' של חכם כלפון משה הכהן. במשך עשרות שנים שימש תוקע וחזן בראש השנה וביום כיפור בבית הכנסת הגדול בג'רבה, וכן היה תוקע כל יום שישי לפני כניסת שבת כמנהג ג'רבה.
בסוף ימיו ביקש לעלות לארץ, אך נדחתה בקשתו לעלייה על ידי רופא משרד הבריאות. בשנת תשט"ו (1955) חכם דוד עידאן נפטר בתוניס בליל ראש חודש כסליו, ואשתו נפטרה יום אחריו.
חכם דוד עידאן חיבר את הספר 'שבחי צדיקים' הכולל מעשיות בערבית על רבני ג'רבה ותוניס, וספר 'משכיל לדוד', שני חלקים של דרושים ומוסר. לאחר פטירתו הוציאו בניו ספר זיכרון למנוחתו בשם 'מזכרת נצח'.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאף אם נכרתה האמונה מפיו, די ששם ישראל נקרא עליו.
ואחרי שהאמונה הזאת, כי שם היהודי והעם הישראלי הוא השם החביב, והעם, אשר מאד נעלה ונבחר מכל העמים, כל עוד שהאמונה הזאת היא תקועה בלבנו תמיד, ואנו מחבבים שם יהדותנו היקר לאין קץ, בפה מלא נוכל לומר ולהודיע לעיני כל כי עוד לא אבדה תקוותינו. כי בשכר האמונה הזאת יצאנו ממצרים, ועוד נצא מהגלות הזה בעזרת האל וישועתו, בעגלא ובזמן קריב אמן.
ולזה כיוונו חז"ל במאמרם ובמתק לשונם: 'אף על פי שחטא ישראל הוא' - רוצה לומר: אפילו שעשה האדם, חרון אף למעלה, חלילה, בשביל החטאות שחטא, מכל מקום, 'ישראל הוא' - רוצה לומר: שם ישראל עליו, ולא ירצה לשנותו ולא יחליפנו ולא ימיר אותו כלל ועיקר.ועל ידי זה אנו בטוחים, בעזרת האל וישועתו, שימהר ויחיש לגאלנו במהרה בימינו אמן.
הגם שאנו רואים שרבו הפריצים, ונכרתה האמונה מפיהם, חס ושלום, מכל מקום הרי ישראל הוא, ובשכר זה די והותר, ועמוד בפרץ, ולהכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה ...
ושם זה של יהודי מורה על הרגש וההתחזקות וכמו שכתוב בהעיתונים משם יהודי צרפת. ואני אומר שהוא מלשון 'הידד', שהוא זירוז וחוזק.
משכיל לדוד חלק א', דרוש ה' לשבת הגדול, דף מח' עמ' א', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שיתן בשמחה וטוב לבב לקיימה במעשה ובמחשבה.
ולא תהיה צדקתו רק מפני הבושה או מצד ההכרח וכיוצא כי לא תהיה נחשבת לו לצדקה שלימה, ויצטרך להתגלגל באיש עני, ותהיה לו מחשבה נכונה. באם היה ספר בידו היה נותן בעין יפה ובשמחה ובטוב לבב להיות מתקיימים מצוות צדקה במעשה ובמחשבה.
ועל פי זה נראה לי לפרש כוונת הנושא העומד בפרשת השבוע: 'נתון תתן לו' - דהיינו: שתי נתינות צריך, במחשבה ובמעשה. 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - רוצה לומר: שלא תהיה נתינה בלי לב כי אז 'בגלל' - גלגל הוא שחוזר בעולם כמו שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה, דהיינו: להתגלגל ולהיות עני.
משכיל לדוד חלק א', דרוש א' לשבת הגדול, דף ח' עמ' ב'- דף ט' עמ' ב', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד עיקר העסק של התורה לזכות את הרבים.
ועיקר העסק של התורה הוא לשמור ולעשות, ללמוד וללמד, ולזכות את הרבים. ולא יהיה כחסיד שוטה יושב ולומד דווקא, ולבל יקיים שום מצווה באומרו: 'הרי שקול תלמוד תורה כנגד כולם, אם כן מה לי לעשות מצוות אחרות?!'. כי כבר אמרו: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. ובפרט אם הוא עסק ציבורי, כי אז יגדל החיוב לבטל בעבורו גם התפילה וכיוצא, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה.
משכיל לדוד חלק א', דרוש ו' לשבת הגדול, דף נ"א עמ' א'-ב', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד להכין עצמם לעלות בהמון רב להתיישבות החדשה.
הנני ניגש לדבר ולעורר את לבב אחינו בני ישראל אל הרמת דגל אומתנו הישראלית, ודגל ארצנו ונחלת אבותינו ולדבר מעט קט משבחה. ...
כי לא רק לאהוב אותה מרחוק זאת חובתנו, רק צריכים אנו לחוג בחגה ולשוש איתה משוש, ולעלות בהמון רב להתיישבות חדשה, ולעשות העשיות חדשות ליישוב הארץ - זאת היא מטרתנו וזה יפה לנו. לכן מי שחננו ה' עושר ונכסים ודעת צלולה, יכין עצמו לזה לעלות שם, בעודו קטן, לבנות ולנטוע לישוב הארץ. וזהו עיקר פרי האדם ופרי הציונים, ה' עליון יברך אותם, אשר יגעו ועמלו זה שנים רבות. הכל הוא להתיישבות כזאת של נטיעות ועניינים המתקיימים דור אחר דור. ...
וכל מה שקנינו ונטענו על ידי הציונים והזולת, עוד לא יצאנו ידי חובתנו הראוי לנו, וכל אחד ואחד מחויב להשתדל, להתאגד, ולהתאחד בדבר זה, לבנות ולטעת להשכיל להיטיב, הן בגופו הן בממונו.
משכיל לדוד חלק א', דרוש א' לשבת הגדול, דף ז' עמ' א' – ח' עמ' א', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מבאר שילמד לבנו לשון הקודש שהיא הלשון המתהלך בארץ.
ענין לימוד לשון הקודש אשר הוא הלשון המתהלך בארץ ישראל. וכבר אמרו בזוהר הקדוש על פסוק: 'הן עם אחד ושפה אחת לכולם' - כי בדברם בלשון הקודש, כל אשר יזמו לעשות יוכלו לעשות. וכאשר יהיו ישראל מדברים בלשון הקודש, כל אשר ישאלו מהשם יתברך יוכלו להשיג.
ואמרו בספרי בפרשת עקב על פסוק: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'. - מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה.
משכיל לדוד, חלק א', דרוש י"ג לשבת תשובה, דף ע"ג עמ' ב', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976)