מקצת שבחו
חכם מרדכי בנימין נבון (ג'יליבון) נולד לאמו אלישבע ולאביו חכם אפרים נבון בשנת תקמ"ח (1788) בירושלים.
מצד אביו, נכדו של חכם יונה נבון מחבר ה'נחפה בכסף', ומצד אמו נכדו של חכם חיים מונדובי, מתלמידי חכם חיים בן עטר, ה'אור החיים', וראש ישיבת 'תפארת ישראל'.
רעייתו הראשונה וילדיהם נפטרו בחייו, והוא נותר ערירי, עד שבשנת תקפ"ח (1828) נשא לאישה, אלמנה ענייה, אמו של חכם יעקב שאול אלישר, לימים הראשון לציון, שהיה אז רק בן אחת-עשרה. הוא אמצו כבן, גדלו בתורה, והיה לרבו. בבר המצווה שלו, נתן לו את כינויו, היש"א ברכה. בשנת תקצ"ב (1832), נשא אישה והוליד את ילדיו בביתו של חכם מרדכי בנימין נבון, והיה סמוך על שולחנו, כדי שימשיך לגדול בתורה.
חכם מרדכי בנימין נבון שימש ראש אבות בתי הדין בירושלים, ועמד בראש כמה ישיבות בירושלים: ישיבת המקובלים 'בית אל', ישיבת 'בית אהרון קצין', יחד עם קרובו, הראשון לציון חכם יהודה נבון, ישיבת 'חסד לאברהם', וישיבת 'בניין שלמה'. ישיבות, אלו נתמכו ע"י משפחת עאג'יב מליוורנו. לצד דאגתו לתלמידיו, עסק במעשי צדקה וחסד. ביתו היה פתוח ליתומי ירושלים ואלמנותיה, שהיו סמוכים על שולחנו. בשנת תר"ט (1849) מונה לתפקיד עוזרו של הראשון לציון, החכם הישיש, יצחק קובו, ושימש בפועל כראשון לציון.
חכם מרדכי בנימין נבון נפטר ביום ה' טבת תרי"ב (1851), ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים.
בנו ותלמידו, הראשון לציון, חכם יעקב שאול אלישר, פרסם בשנת תרל"ו (1876) את הספר 'בני בנימין וקרב איש', בו צירף לספר אחד את חיבורו של חכם מרדכי בנימין נבון לחיבור שלו. לאחר מותו נטמן לצדו בהר הזיתים.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להתיר החרם, ובלבד שיחזרו בהם, ויבקשו התרה.
להיות שבעיר תהילה לונדון, יגן עליה א-לוהים, קמו כמה אנשים, עברו חוק ומעלו בחרם הקדמונים, אשר תקנו לקדושים אשר בארץ המה, זיכרונם לברכה, והסכימו בכל תוקף, שלא יוכל שום אחד מהם, להיפרד ולהתפלל בשום בית כנסת כי אם בקהילת קודש 'שער השמיים' הקבוע להם. והאנשים הנזכרים מעלו בחרם הנזכר, והלכו להתפלל בבית כנסת אחר, ומעלת הזקנים וטובי הערי וחכמיה, הכריזו את האנשים הנזכרים, שלא יוכל שום בר ישראל להתקרב אליהם כלל, ועד היום לא חששו האנשים ההמה, לבוא ולבקש התרה, על מעלם אשר מעלו בחרם, כלל. והן עתה מקרוב נתוועדו כל זקני העיר ההיא, והסכימו לבטל ההסכמה הנזכרת מסיבה אחרת. ...
והנה לא יכולתי לסבול דברים אלו, למי שאמר שאין להם התרה, אם באים לחזור בתשובה, שהלא כלל גדול הוא בתורה - אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וזה אפילו תינוקות של בית רבן יודעים זה, וכמו שכתב הרב המשיב, ה' ישמרהו, שכל כוונתם הוא שיחזרו בהם וישאלו התרה, על מעלם אשר מעלו בחרם, ואם תאמר מה יועיל ההתרה אשר יתירו להם, כיוון שכבר עברו על החרם, זה אינו קושי.
בני בנימין וקרב איש, סימן ג', דף ג' ע"ב, דף ה' ע"א, דפוס יואל משה שאלאמאן, ירושלים, תרל"ו (1876)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לתבוע עלבון בית הדין, בראותו צער האישה הבוכה.
הנה עדי בשמיים וסהדי במרומים, כי לא מרצוני להיטפל בעניין כזה, ומה לי ולצרה, ויש כאן מר עוקבא, הוא הראש, הוא חייב לשפוט בצדק ולהכריע הכרעת טפח ודובר אמת, ולתבוע עלבון בית הדין הצדק, 'האחד בא לגור'. אך מה אעשה כי לפי רוב ההפצרה, ובאמת עגמה נפשי מראות צער באישה, היא אימו, החכם רבי בכור מולכו, ה' ישמרהו ויחיהו, בוכה ומבכה, מאחר שכבר זכתה בגורל, בפני הבעל דין, החכם רבי יצחק הכהן הרופא, ה' ישמרהו יחיהו, הנזכר, ומאת ה' היתה זאת, שהסכים בכל מעשיהם, וסבר וקיבל, ונתנו מעשה בית דין בידה, מה לו להרב המנגד, לרדוף אחריה, ולבטל המעשה בית דין, ולהיכנס בתחום שאינו שלו?!
בני בנימין וקרב איש, חושן משפט, סימן ט', דף י"ט ע"א, דפוס יואל משה שאלאמאן, ירושלים, תרל"ו (1876)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לכתוב יהודה ככתוב בתורה, ואל הולכים אחר חתימתו.
שם יאודה, היאך כותבים אותו בגט, בהא או באלף. הנה הסתפקנו, היאך היה כותבו, אבי המתגרשת. שאין אנו יודעים חתימתו, אם היה חותם באלף או בהא. ומסתמא, הסכמת כל האחרונים, לכתוב בהא בתחילה, והא לבסוף ככתוב במקרא. ... אפילו שחותם באלף, פסקו שלכתחילה כותבים בהא, ואין הולכים בזה אחר חתימתו, ולא מצאנו שם יאודה במקרא באלף.
בני בנימין וקרב איש, סימן כ"ו, דף מ"ב ע"א, דפוס יואל משה שאלאמאן, ירושלים, תרל"ו (1876)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד משנתנה לו רשות, מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה.
ראובן הגדול שבאחים נפטר לבית עולמו מבלי זרע של קיימא וחיים לכל ישראל שבק. והנה בעתה יצא טעון שמעון, הנזכר לעיל, שרצונו לייבם ליבמתו, להקים שם אחיו הנזכר, יען כי הוא הגדול שבאחים, ומצווה בגדול לייבם, ובפרט שיבמתו כבר נתרצתה, מטוב רצונה, להתייבם לשמעון הנזכר דווקא. ואחיו הנשארים רוצים לעכב על יד שמעון הנזכר, מלייבם את יבמתו הנזכרת משני טעמים: אחד - שמפסידים חלקם מהירושה, אשר השאיר להם ראובן, הנזכר לעיל, כיוון שהוא מייבמה, וזוכה בכל נכסי אחיו כדת של התורה. ועוד זאת כיוון שנשבע שמעון לאשתו, שלא ישא אישה אחרת עליה. ...
שכל שהיא נתנה לו רשות, אין לנו לומר שמצוות חליצה קודמת, אלא לכל העולם, מצוות ייבום קודמת, ובפרט שגם היבמה היא מפויסת להתייבם מטוב רצונה, שוודאי אין לומר שום דבר ופשוט. ... כל זה כתבתי לפלפול בעלמא, ולברר ולידע האמת דווקא, יען כי לנידון שלנו אין צורך לכל זה כלל, מאחר כי הנידון שלנו הכל לטובה, שאשתו כבר הודית בפני שלושה, שמטוב רצונה והשלמת דעתה נתרצית שייבם את יבמתו, כאשר מוצג בשאלה, והגם שהיבמה אינה רוצה להתייבם כי אם לשמעון הנזכר דווקא, ומאין הרגליים לומר שיכולים האחים לעכב על ידו מלייבם כדי שלא יפקיע חלק ירושתם אשר הניח אחיהם המת, ואומרים שנתן עיניו בממון, ולו יהי כדבריהם, אפילו כך הבל יפצה פיהם.
בני בנימין וקרב איש, סימן ח', דף י"א ע"א-ע"ב, דף י"ב ע"א, דפוס יואל משה שאלאמאן, ירושלים, תרל"ו (1876)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שאין לחוש להודעה בשבועה שנעשתה באונס השר.
עד שהלך ראובן הנזכר, בפני השר הגדול, וסיפר את המאורע, ושלח אחרי היורשים הנזכרים, וכה אמר להם, שצריכים לשמוע את דברו, למען יעמדו עם ראובן לפני הסוחרים, והם יגמרו את הדבר הזה, ושלח אחרי ד' סוחרים יהודים, וגזר אומר שבעוד ג' ימים צירים לגמור את העניין ואת הפרשיות אשר ביניהם, והיה כראות היורשים הנזכרים כי כלתה עליהם הרעה, בר מינן, ואין בידם כוח להצילם, שראו אותו היום, חבש אותם כל היום נגד השמש, כחום היום בתקופת תמוז, ובפרט שראו שאותו זמן סמוך, ונראה היה מעשה רע, באיש יהודי, שציווה השר הזה להכות אותו מכה רבה, עד שמת תחת ידם. מורא ופחד נפלה עליהם, והודו לדברי השר, וכתבו שער מודעה, וחתמו שני עדים כשרים, איך בכירו באונסם, וכל מה שיתפשרו ויענו, הכל הוא מפני האונס, ואפילו ישבעו. ...
הוצרכנו, בית הדין, לשלוח לעיר הקודש שכם, תבנה ותכונן, שהיה איש אחד מתושבי בבל, שנמצא בעת ובעונה, שקרא השר את היורשים, וראו והכירו את האונס, שחבש אותם בהיכלו, כל היום כולו, בתקופת תמוז נגד השמש, עד שנתרצו להביא את הסוחרים הללו, וכל זה העיד בפני בית דין של שלושה בשכם, תבנה ותכונן, כשהיה, ושלחו לנו. ועוד, שכאן נמצא וכאן היה העד האחד החתום בשער המודעה, ובא לפנינו בית דין, והעיד בפנינו גם כן ככל האמור, ואם כן נראה פשוט, שאין לחוש לזה, אלא היה אונס גדול.
בני בנימין וקרב איש, חושן משפט, סימן ד', דף ט' ע"ב, דף י' ע"א, דפוס יואל משה שאלאמאן, ירושלים, תרל"ו (1876)