מקצת שבחו

עוד ממצוות הצדקה - שייתן לעני מהמאכלים הטובים ומתוקנים, ולא כמקצת בני אדם, אשר יבררו לעני חלק ברע, כל פת מעופשת יבש היה ניקודים, וכל תבשיל סרוח שלא נשבה בו הרוח. או שנותנים לו תבשיל חדש, אבל הוא תבשיל של בשר ירקות וכיוצא, בלי חתיכת בשר לשמח לב האביונים. ...
ועוד 'מאשר שמנה לחמו' - שאינו נותן אלא מלחם הטוב. וגם בעניין התבשילים וכיוצא, 'והוא יתן מעדני מלך' - מהמובחר שבמאכלים, וכל מאכל טוב וערב. ... ובה היתה כוונת הפסוק בישעיה: 'הלא פרוס לרעב לחמך' - דהיינו מלחמך שאתה אוכל, ממנו תן לעני, ולא פת שעיפשה.
ועוד 'ועניים מרודים תביא בית' - שלא תתן לו פרוטה וילך לו, אלא 'ועניים מרודים תביא בית' - לתת לו מאכל המתוקן, כי טורח לעני והוצאה יתירה עליו לבשל בביתו.
ועוד 'כי תראה עירום וכיסתו' - שתיתן לו בגדים המכסים את גופו, ולא בגדים קרועים, ובשרו נראה לעין כל. ועוד כאשר תתן לו, לא תבחר לתת לו ירקות מבושלות מבלי חתיכת בשר, זה שנאמר: 'ומבשרך לא תתעלם' – דהיינו: מהבשר שבקדרה, לא תעלים עיניים ממנו, אלא נתון תתן לו בעין יפה. 'אתה הראת לדעת' - שהנותן מאכל לעני מתוקן יותר טוב ממה שייתן לו מעות.

שיר תהילות לרבת המעלות, אישה טובה, יפה ונעימה, בזמן שבעלה עמה לא זז מחבבה, והיו לאחדים אהובים ונחמדים, גדולה אהבה, עליונים ותחתונים, אוכלים למעדנים שפע רצון ברכה ונדבה. בשדה תפוחים, ששים ושמחים, ברבות הטובה שרויים על אדמתם, למשפחותם לבית אבותם.
מאן חמא אבא, גלתה יהודה מארץ חמדה טובה ורחבה, גלתה שכינתה ידה על התחתונה תוסיף לדאבה. כשושנה בין החוחים, רובצת על האפרוחים מפני חומר שבה, חמק עבר דודה, ורק היא יחידה, כלה עלובה, וכך היא דרכה, רחל מבכה, את בני אהובה. עד בא מנחם אבינו מרחם, ידבר על ליבה, התנערי קומי שבי, אל ארץ הצבי, ירושלים דדהבא. ותאמר אלכה ואשובה אל אישי, כבודי ומרים ראשי, אל נערץ בסוד קדושים רבה. ולו תהיה לאישה, וישם כתר מלכות בראשה, בתוספת מרובה, והיתה לה' המלוכה, ורוב שלום וברכה, דכיילי ליה בקבא רבא, וכל ישראל שמחים במשכנות מבטחים, חומה נשגבה, אבות על בנים, ירחשו רננים בבואם אל הקודש.

'הנך יפה רעיתי, הנך יפה עינייך יונים' - שאין בכם בעלי עין הרע. וכתב ספר הברית: כי האידים העולים מן העיניים, יזיקו לאדם לקבל בגופו ובממונו.
ולפעמים אף שהוא אדם טוב, בעיניו יגרום הפסד לחברו ויתן בו עין הרע. ואפילו שהוא אוהבו כנפשו, ולא בכוונה להזיק, אלא שהאיד היוצא מעיניו הוא רע. וכל שכן מי שיש לו עין הרע ודרכו לקנא בחברו, שמזיק מאוד בין לאדם בין לכל רכושו. עד כאן.
ולכן שומר נפשו יזהר לעשות ענייניו בהצנע, כל שכן בעניין ילדי שעשועים. יזהר מאוד לבל ילבישם בגדי רקמה ותכשיטים נאים, אפילו שהוא עשיר ימעט בנוי בניו כל מה שאפשר, וישפיל את עצמו לאהבת בניו, שלא תשלוט בהם עין הרע.

אפשר לפרש במה שקיים לנו בדין, שלא נתחייבו ישראל בביכורים אלא לאחר כיבוש וירושה, כמו שכתוב: 'והיה כי תבוא אל הארץ'. וידוע שהביכורים באים מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל דווקא, כגון גפן ותאנה. וזה שכתוב: 'התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח'. והגיע זמנם להקריב ביכורים, וכל זמן שלא נכנסתם לארץ אין יכולים להקריב ביכורים. לכן: 'קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך' - אל הארץ הטובה, ואז תוכלי לקיים מצוות הביכורים.
וגם במה שכתוב: 'אין לך קץ מגולה מזה, שבזמן שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה סימן קץ הגאולה' - שבזמן ש'התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח' - שעשתה ארץ ישראל פירותיה, אז קול מבשר ואומר: 'קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך' - לארץ טובה לאכול מפריה ולשבוע מטובה.

'ישקני מנשיקות פיהו' - שתהא מיתתי בנשיקה על ידי הקדוש ברוך הוא. וזהו הטעם: 'כי טובים דודיך מיין' - אלו דברי תורה. וכיוון שאני עוסק בתורה ושכינה שורה עליי, הוי התובע והנתבע במקום אחד, ולא יכול לעשות שליח לקבל הפיקדון.
ובזה יובן מה שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: ''חרות על הלוחות - אל תקרי חרות, אלא חרות ממלאך המוות'. ולכאורה קשה: שאיך אפשר שעל ידי התורה ניצול ממלאך המוות?! ואפילו שכתוב: 'אורך ימים בימינה', מכל מקום סוף אדם למות, ומי גבר יחיה לא יראה מוות?! ...
שכיוון שעל ידי עסק התורה שורה עליו שכינה, אם כן הוי התובע והנתבע במקום אחד, ולא יכול הקדוש ברוך הוא לעשות שליח למלאך המוות, ליטול נשמתו של צדיק. ולכן אמרו: 'חרות ממלאך המוות' - כי לא יוכל מלאך המוות ליטול נשמתו, אלא מת בנשיקה ע"י הקדוש ברוך הוא בעצמו.
וזה רמז הכתוב: 'והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך' - רוצה לומר: שאם אתה צדיק ומעשייך טובים, שאז השכינה שורה עלייך, הוי התובע והנתבע במקום אחד, ואז: 'כבוד ה' יאספך' - ולא על ידי שליח.