מקצת שבחו

כל אחד אינו יכול לחדש רק מה שקיבלה נפשו כפי בחינתו, ולכן יכול הקטן לחדש מה שלא היה יכול לחדש גדול ממנו, שזה מה שקיבלה נשמתו כפי בחינתו, כי הוא חלקו.

מודעה רבה לעניים, המקבלים צדקה בכל אופן שיקבלוה - שלא יוציאוה במותרות ובאכילות גסות. כי אם ככה יעשו אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. רק לצורך פרנסתם ופרנסת אנשי ביתם, וחובה עליהם להתפלל אל ה' בעד קהילות הקודש.

'נודה לך ה' אלוהינו על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו' - ולכן בוודאי ננחל את ארץ ישראל, אף שנמשח זמן רב. 'ארץ חמדה' - שחומדים לישב בה, כי חן המקום על יושביו, והראיה מאברהם אבינו כשבא לארץ ישראל השיג תשוקה גדולה לזה, וגם משה חמד ליכנס בה.
'טובה '- הנה יש דבר שהוא ערב לשעתו, אבל אחר כך הוא מזיק, ויש דבר שהוא מועיל לאחר זמן, אבל מר בשעתו, אבל 'טוב' נקרא ששניהם בו, ערב בשעתו ומועיל לאחר זמן. וכן היה בארץ ישראל, פירותיה מתוקים ומועילים, ואווירה מתוק ומועיל.

טעם שנוטלים ידיהם לטיבול שמטבל הירקות במי מלח, מה שאין נוהגים כן כל השנה ליטול הידיים לדבר שטיבולו במשקה - רק מה שנעשה אצלנו בכנופייא וברעש דבר, נשמרו אצלנו מהמנהגים הקדומים בתוקפם, ולפי שהיה מנהגם של ישראל בשנים קדמוניות ונשאר רישומו ניכר בליל פסח, שמעשהו נעשה בפומבי, וערוך הכול לפני כל אחד בסידורו שלו, על כן לא נשכח רישומו.

כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל' - ידוע ששם 'בית' יאמר על החיבור והאחדות, כמו שאנו אומרים: 'בבית אחד יאכל' - ומתרגמים בחבורה אחת. ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ששם יעקב יאמר - כשאין עושים רצונו של מקום, ושם ישראל יאמר להם - כשעושים רצונו.
וזה שאמר: 'כה תאמר' - אמירה רכה לאותם הנקראים בית יעקב. רצה לומר: אף שנקראים בשם יעקב - שעדיין לא חזרו בתשובה, להיותם בית אחד ואחדות אחת - אמור להם: אמירה רכה.
אך 'ותגיד' - דהיינו דברים קשים כגידים לבני ישראל, בזמן שנקראים בני ישראל - שאף שעושים רצונו ונקראים בשם ישראל, מאחר שאין בהם אחדות ונקראים בני ישראל רבים, דבר אליהם דברים קשים.

אחר תפילת ערבית תיכנס לביתך, ובכניסתך תאמר בשמחה ובקול רם: שבת שלום, ותנשק יד אמך אם היא קיימת, או יד חמותך. ...
צורך גבוה הוא לברך האדם בניו בשבת, ואם יש לו אישה יברכנה גם היא, ובפרט ליל שבת, שימת האדם ידו על ראש הקטן מתברך בכוח ט"ו פרקים שביד, כמספר ט"ו תיבות שבברכת כוהנים.

'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו' - פשט העניין נראה כפי שהובא למעלה: שכולם גויים ולאומים צריכים להודות לה'.
כי טוב ה' לכול, ועוד שאין הפסק לטובתו - 'כי לעולם חסדו'.

'כולנו בני איש נחנו', 'נחנו נעבור חלוצים', 'נחנו פשענו ומרינו', 'ונחנו מה'. -
והעניין שישראל, אף כשאין עושים רצונו של מקום, אם יש ביניהם אחדות, הם יוצאים למלחמה וניצחים, שכתוב: 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. ...
וזה שנאמר: 'כולנו בני איש אחד נחנו' - רצה לומר: כשנהיה כולנו בני איש אחד, שיש אחדות בינותינו, אז 'נחנו נעבור חלוצים' - למלחמה ומובטחים לנצח, ואפילו 'נחנו פשענו ומרינו' - ואין אנו ראויים.
וכפי זאת: 'נחנו מה' - שאין אנו נחשבים לכלום, על כן זה מצד האחדות 'נחנו נעבור חלוצים' - להילחם עם אויבינו ולא נירא מהם.