מקצת שבחו
חכם יוסף יצחק שלוש נולד לאמו סולטנה ולאביו חכם דוד שלוש, בשנת תר"ן (1890) בעיר מרקש שבמרוקו.
אביו, חכם דוד שלוש, שימש כראש הישיבה בעיר מרקש, וכל בניו מתו עליו בחייו. כאשר היה חכם יוסף יצחק בן שנתיים חלה במחלה קשה ונשקפה סכנה לחייו, האב התפלל מול היכל הקודש למסור נפשו תחתיו, וכך הבן הבריא, ואילו האב נפטר כעבור שבועיים. לכן, על פי מנהג מרוקו, נחשב חכם יוסף יצחק ל"פדוי", ומשום כך התלבש רק בבגדים, שנתנו לו שכניו עד גיל 12.
בשנת תרס"ג (1903), בהגיעו לגיל מצוות 13, עלה חכם יוסף יצחק שלוש לירושלים יחד עם אמו ואחותו. בירושלים למד בישיבת 'טוב ישבעו' של חכם יוסף חיים הכהן, שכיהן כרב עדת המערביים בירושלים. לצד לימודו הוא התפרנס בצמצום מקריאה וכתיבת מכתבים לנשים זקנות שהתגוררו בירושלים, ומסיוע בפדיית המחאות כסף שנתקבלו מקרוביהן במרוקו.
בשנת תרע"ב (1912) חכם יוסף יצחק שלוש הקים, יחד עם ידידו חכם בכור יוסף בן מלכא, תלמוד תורה בעיר.
חכם יוסף יצחק שלוש נשא לאישה את סעדה ונולדו להם שלושה ילדים, שני בנים ובת.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה נאלץ חכם שלוש לעזוב את ארץ ישראל בשל היותו נתין צרפתי. לאחר המלחמה, בשנת תר"פ (1920) חזר לירושלים.
בשנת תרפ"ב (1922) יצא חכם יוסף יצחק שלוש למרוקו כשליח דרבנן של העדה במערבית בירושלים.
מימי שחרותו ועד הגיעו לזקנה היה מורה הוראה, ובמשך שנים רבות לימד בישיבת פורת יוסף בירושלים תחת הנהגתם של חכם עזרא עטיה וחכם נסים אלישר. על תלמידיו בישיבה נמנה הראשון לציון חכם עובדיה יוסף.
בשנת תרפ"ט (1929) נבחר כחבר בוועד עדת המערביים בירושלים. בשנת תר"ץ (1930) התמנה חכם שלוש לדיין בבית הדין של עדת המערבים, לצדם של הדיינים חכם שמואל עזרן, חכם שלום אזולאי וחכם עמרם אבורביע, ובשנת תשי"ז (1957) ועד לפטירתו שימש כרב עדת המערבים בירושלים.
חכם שלוש לא התפרנס מתורתו, ושלח ידו במסחר תשמישי קדושה. שם רעייתו סעדה, ולהם שלושה ילדים.
חכם יוסף יצחק שלוש נלקח לבית עולמו ביום ל' סיון תש"ך (1960), ונטמן בירושלים.
לאחר מותו הדפיסו צאצאיו מתוך כתבי ידו את ספר 'דברי יוסף' - דרושים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש חיוב לימודה, אפילו הוא עושה מלאכה וטרוד בפרנסתו.
'וזאת עשו להם, וחיו ולא ימותו, בגשתם, את קודש הקודשים: ... ושמו אותם איש איש על עבודתו.' -
עוד אפשר לפרש, על פי מה שקיים לנו כי תורה נקראת: 'זאת', כמו שאמר הכתוב: 'וזאת התורה'. וגם קיים לנו על ידי שקיימו ישראל את התורה יהיו מאריכים ימים, שנאמר: 'עץ חיים היא'. וגם יזכה לראות בבניין בית המקדש. וגם מרן ב'יורה דעה' פסק: שכל איש מישראל צריך שיקבע לו עיתים לתורה, אפילו בעל מלאכה.
ואפשר זה כוונת הכתוב: 'וזאת' - שהיא התורה, 'עשו להם' - רוצה לומר: ילמדו ויעשו מצוותיה, ועל ידי זה: 'וחיו ולא ימותו', וגם יזכה לראות בבניין בית המקדש.
ושמא תאמר: הן כך הוא - זה, דווקא אם יש לו פרנסתו אז יעסוק בדברי תורה, אבל כשהוא טרוד בפרנסתו - לא. על זה אמר הכתוב: 'ושמו אותם איש איש על עבודתו' - שאפילו שהוא עושה מלאכה, אפילו כך חייב בדברי תורה.
דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד י"ג. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כוונת המסורה, שהלומד ואינו מחדש, שוכח עיקר הדבר.
'וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב' - ארבע במסורה: 'הלוך ושוב', 'הלוך וגדל', 'הלוך ונסוע' , 'הלוך וחסור'. אפשר לפרש אותו על דרך הרמז, והוא: אם אדם לומד איזה דבר, וחוזר ותר כמה פעמים, מלבד שיודע גוף הדבר, כי גם מחדש בו חידושים רבים. אבל אם הוא לומד ואינו חוזר, מלבד שאינו מחדש, כי גם עיקר הדבר שוכח.
ואפשר זה כוונת המסורה, דהיינו כשלומד וחוזר הדבר כמה פעמים, מלבד שאינו מחסר דבר מן הלימוד, כי גם 'הלוך וגדל' - מחדש בו חידושים רבים. אבל אם הוא 'הלוך ונוסע' - שהיינו שאינו חוזר הדבר, מלבד שאינו מחדש בו שום דבר, כי אפילו מה שלומד שוכח, וזהו שסיים 'הלוך וחסור'.
דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד א'. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד החיוב להספיד לבעלי מצוות צדקה כחיוב בעלי תורה.
המנוח הזה, שהיה בעל צדקה. וכמה פעמים שהלכו איזה בני אדם לגבייה של מצווה, והוא נותן חלק בראש. ולכן גם אנחנו חייבים לספדו, גם מי שלא נהנה ממנו.
כי מידה כנגד מידה, כמו שהיה הוא מטיב לאחרים, ובמיתתו ההנאה ההיא והתועלת ההיא בטלו, ולכן גם אחרים צריכים לבוא להיטיב לו ולהספידו.
ולכן אמרו: 'עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות צדקה אצל עמלי תורה. מה הטעם? כי בצל החכמה בצל הכסף' - כי כמו עמלי תורה מיטיבים לאחרים, כן בעלי מצוות צדקה מטיבים לאחרים. וכמו שחייבים להספיד לבעלי תורה, כן גם חייבים להספיד לבעלי מצוות.
דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד ק"נ. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש 'לחמך על פני המים', שימצאנה, דווקא אם הוא עניו ושפל.
'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו' - ויש לפרש הכתוב בהקדים מה שאמרו בתלמוד - 'כל המתגאה - אם תלמיד חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו'. ועוד נקדים מה שידוע כי התורה נקראת לחם, על דרך – 'לכו לחמו בלחמי'. והיא גם כן ידוע הוא שהמים אינם הולכים, רק למקום שפלות. ומעתה אפשר, לעניות דעתי, שזהו כוונת הכתוב: 'שלח לחמך' - שהיא התורה, 'על פני המים'- דהיינו לתלמיד חכם שהוא עניו ושפל כמים, ולמה? יען 'כי ברוב הימים תמצאנו', וזה דווקא אם הוא עניו, לא כן, בר מינן, כשהוא מתגאה חכמתו מסתלקת.
דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד כ"ב. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מוצא רמז שגאולת ישראל בשלום, בשלמות - שאין חטא בידם.
אמר הכתוב: 'אם בחוקותיי תלכו' - דהיינו כשישראל עושין רצונו של מקום, אזי: 'נתתי שלום בארץ' - שהיא הגאולה, כי 'שלום' במילוי קטן עם ד' אותיות עולה י"ו, וזהו: 'נתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד' - כי ידוע שאמרו רז"ל: 'אין אדם לן בירושלים, תבנה ותכונן, וחטא בידו' .
דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד י"א. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)
1960-1890