מקצת שבחו

הרמב"ם, זיכרונו לברכה, הרבה לגנות עניין התלמידי חכמים המשימים על ליבם לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה, ומתפרנסים מאחרים כי המה, חס ושלום, מחללים את ה' ומבזים את התורה וגורמם רעה לעצמם ונוטלים את חייהם מן העולם הבא, לפי שאסור להינות מדברי תורה בעולם הזה. ...
האחת: משום 'יגדיל תורה ויאדיר' - שאם לא הייתה פרנסת תלמיד חכם מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי וכמצטרך, והייתה התורה משתכחת, ובהיותה מצויה - 'יגדיל תורה ויאדיר' ...
השנייה: כדי שיהיה התלמיד חכם עשיר גמור, ויהיו דבריו נשמעים לבריות על דרך מה שכתוב על דרך מה שכתוב: 'תפארת חכמים עשרם'. ...
והשלישית: שלא אסרו אלא לתלמיד חכם שפעמים מתבטל מלימודו על עסקי העולם ועושה מלאכה. אבל מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים ואי אפשר לו להתבטל לשום דבר שבעולם כי אם לדבר מצווה, ואדרבה עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים.

'בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה ועשה משפט וצדקה בארץ' - שעל ידי המשפט השכינה שורה בישראל כמו שכתוב: 'א-לוהים ניצב בעדת אל', ועל ידי הצדקה גם כן כמו שכתוב: 'ואני בצדק אחזה פניך'. מה ראה דוד לפרש כוחה של צדקה לבדה בזכותה? - אלא ללמדך שאפילו רשעים שאין בידם אלא זכות הצדקה לבדה - זוכים ומקבלים פני שכינה, שנאמר: 'ועלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר' - הכל רואים צדיקים ורשעים.

גלוי ומפורסם כמה גדלה מעלתן וחיבתן של ישראל לפני הקב"ה, וזהו לאו דווקא כשהם עושים רצונו של מקום, אלא אף כשאינם עושים רצונו של מקום, והוא כועס עליהם, חוזר ומתנחם עליהם ומקרבן, וכאשר מצינו בימי הושע שאחר שכעס עליהם ואמר להם: 'לא עמי אתם', חזר ואמר להם: 'בני אל חי' וניחם על הרעה.

גלוי ומפורסם כמה גדלה מעלת הצדיקים, יקרה היא מפנינים. אשר כל ימי חייהם רוהטי רהוט, רודפי שלמונים. הי תורה והי מצווה - שפתותיהם שושנים, אל תקרי שושנים אלא ששונים. ההולכים בתורת ה' ומסגלים תורה ומעשים טובים ורוב אונים. ולא זו בלב בימי הילדות והשחרות אלא גם עד זקנה ושיבה, אף כי כשל כוחם ונס ליחם, אוחזין מעשיהם בידיהם ולא ישנו את תפקידם, ואם בגבורות שמונים, בכל אשר תשיג ידם, יד כהה לפי רוב השנים.

ה' ה' אל רחום וחנון' - מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראהו למשה סדר תפילה ואמר להם: כל זמן שישראל חוטאים ויעשו לפני כסדר הזה - אני מוחל להם. ...
ולכאורה, אדם כי יפליא, ועיננו לו ראו מעשים שבכל יום, מזכירים שלוש עשרה מידות, בתפילת כל פה בוקר וצהרים, ואף על פי כן ישראל כיולדה בתוך הגולה וצרות רבות באות עליו ואנחנו לא נושענו.
ואולם תירוץ הדבר. - זה לא דבר רחוק הוא שבוודאי אין סברא לומר שבשעה שיזכיר האדם י"ג מידות יצא נקי מכל עבירות שבידו - זה אין הדעת סובלו ואין הסברא מקבלתו. אלא, הכוונה היא לומר שישראל יזכירום בכל ליבם ובכל נפשם לעשות כמעשיהם - מה הוא רחום אף אתה היה רחום.

מתנאי אהבת האחים, כי אח לצרה יולד בכל צרתם לו צר. הנה לא ינום ולא ישן והיו עיניו פקוחות בכל אשר ימצא את ידו להציל את אחיו מצרתו הצל יציל.
לזה יקרא גבר באחיו, איש באחיהו ידובקו, וכמו שמצינו בראובן שנתן עצמו וחשקו להציל את אחיו וכמו שהעיד עליו הכתוב: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם'.