מקצת שבחו

'שאו את ראש כל עדת בני ישראל' - עוד יש מעלה אחרת באחדות שמקרבת הגאולה. והוא מה שאמרו במדרש שיר השירים: 'קול דודי דופק' - זה משיח, בשעה שהוא בא ואומר להם לישראל: אתם נגאלים. אומרים לו ישראל: לא כך אמר הקדוש ברוך הוא לנו, שהוא משעבדנו בשבעים אומות. והוא משיב להם: אחד מכם גלה לברבריה ואחד מכם גלה לבטרניא, נחשב לכם כאילו גליתם כולכם'. עד כאן.
ובזה פירש הרב מורי ורבי זקני, 'יד המלך', מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולה צדקה שמקרבת הגאולה' - שכשהם באחדות, בגוף אחד, אז גאולה קרובה, שבאחד שגלה כאן ואחד שגלה כאן כאילו גלו כולם. וזהו מה שרמזתי בתחילת דברי: 'שאו את ראש' - שהוא משיח בן דוד, שנקרא 'ראש', כמו שאמרו בגמרא 'מי בראש? - בן ישי בראש'. ועוד אמרו בזכות שלושה 'ראשון', זכו לשלושה 'ראשון', ואחד מהם הוא המלך המשיח. וזהו כשהם 'כל עדת בני ישראל' - שהם באחדות, אז יבוא משיח צדקנו, במהרה ובזמן קרוב, כן יהי רצון אמן.

'חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים' - אמר רבי יצחק בר מריון, בשם ריש לקיש: גדול החסד שעומד לעולם, אבל הצדקה עד שלושה דורות, שנאמר: 'וצדקתו לבני בנים'. -
וזה נראה עניות דעתי כוונת הכתוב: 'והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם', שיש לומר מהו 'מעשה' ומהו 'עבודת' ומהו 'השקט ובטח'? ... וזהו 'מעשה הצדקה' - דהיינו שעושה כל הנצרך, שלא יתבייש העני, 'שלום' - שלא ימות, שזאת הצדקה מצלת מן המיתה. ועוד 'שלום' - ששכרו אינו בדרך צדקה, אלא מן הדין, ומנחיל לבניו אחריו, אבל יהיה עד שלושה דורות. אמנם 'ועבודת הצדקה' - דהיינו שטורח יותר כדי לתת לו דבר מזומן, מלבד שלא ימות אפילו ממיתה הטבעית, אלא שבזכותו מנחיל לזרעו לעולם, ואינו עד שלושה דורות אלא 'השקט ובטח עד עולם'.
וזה נראה לעניות דעתי כוונת הגמרא: 'גדולה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר 'נשים שאננות קומנה, שמענה קולי בנות בוטחות, האזנה אמרתי' - והוא שלמעלה מזה מדבר על הצדקה שנאמר: 'ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום', וכבר אמרנו שצדקת האישה היא מעולה ביותר, שמקרבת הנאתה ונותנת לעני דבר מזומן. וזהו, גדולה הבטחה שהיא 'השקט ובטח עד עולם'. לא כן צדקת האנשים שהיא עד שלושה דורות.

שנו חכמים: 'מעשה ברבי יהושע בן חנניא, שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים וכו'. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים'. ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו לא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו'. -
נקדים עוד מה שכתב הרב אזולאי משם המפרשים בפסוק: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' - ש'אהבה' גימטרייה י"ג. ואם אוהב ראובן את שמעון, מן הסתם אוהבו גם כן שמעון לראובן, כמו שכתב שלמה המלך, עליו השלום: 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם', ואם כן נמצאו שתי אהבות, שעולה כ"ו, ונמצא שמתייחד שם הוי"ה ברוך הוא. וזהו: 'ואהבת לרעך כמוך', וממילא חברך אוהב אותך, ואז 'אני ה''.
וזהו הכוונה באשר למה לא כיפרו הצדיקים שמתו: 'מי נתן למשיסה יעקב' - שהם החוטאים, 'וישראל לבוזזים' - שהם הצדיקים. ולזה ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו' - גימטרייה י"ג, 'חטאנו לו' - שגרמנו פירוד בשם הוי"ה ברוך הוא, ובא זה על ידי הרשעים ש'לא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו' - על רגל אחת, שלא היו אוהבים אותנו, ואדרבה היו שמחים במפלתם, ועל ידי זה גם אנחנו שונאים אותם, וגרמנו פירוד, חס ושלום, על ידי השנאה. ומשום כך לא נתכפרנו במיתת הצדיקים.

זהו הטעם שקוראים רות בשבועות, שהוא מתן תורה, שהרי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהטעם שנקראת 'רות' - שריוותה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות. וזה נראה מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שבא מלאך וחסם פיו של נבוכדנצר, שהיה מגנה לשירות של דוד המלך, עליו השלום, שאלמלא כן, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. שאם היינו אומרים שירה, כמו כן, לא הייתה השכינה בגלות, ואנו גרמנו שנשתייר נבוכדנצר מחילו של סנחריב לחרב בית המקדש.

כתבו המפרשים בשם הזוהר הקדוש שכשמדבר לשון הרע הולך מה שלומד לסיטרא אחרא. ובזה פירוש הפסוק: 'ולרשע אמר א-לוהים: מה לך לספר חוקי וכו' תשב באחיך תדבר'. שבזה נראה לעניות דעתי על מה שאמרו בירושלמי: 'אמר רבי שמעון: אלו הייתי בהר סיני, הייתי מבקש שני פיות, אחד לתורה ואחד לענייני העולם. חזר ואמר שמספיק באחד, שכל שכן שהיה מדבר'. וכל כך קשה עוון לשון הרע, שהוא אחד מהדברים שנפרעים מן האדם, פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כמו שכתוב בירושלמי מסכת פאה: 'אלו דברים וכו' עבודה זרה ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם'. שזהו נראה כוונת הכתוב: 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע וכו' סור מרע ועשה טוב וכו'', שהיא התורה.

ודימו אותו למשפך, שכשופך מלמטה נותנים לתוכו עוד מלמעלה. אבל כשאינו שופך מלמטה, אין נותנים לתוכו מלמעלה. נמצא שכשאדם נותן צדקה ומחסר ממונו, מוצא הקדוש ברוך הוא מקום ליתן לו יותר. וזהו הרמז המסורה: 'הלוך וגדל' - שנותן צדקה מרובה, 'הלוך ושוב' - שנותנים לו מן השמים. 'הלוך וחסר' - שאינו נותן צדקה, 'הלוך ונסוע' - שאין נותנים לו עוד, ואז 'הלוך ילך ובכו'. לא עלינו.