מקצת שבחו

'ונתנו איש כופר נפשו ... ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל'. - יש להבין למה הפקידה תגרום נגף? ועוד למה רק מחצית השקל ולא שקל שלם? ועוד למה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ולא יתנו כל אחד כפי מה שנדבו לבו?
ונראה לומר על פי הידוע מדברי חכמינו זיכרונם לברכה: שקיום עם ישראל הוא באמצעות האחדות, שאז נחשבים לאדם אחד, וכל מצווה אשר עושה אדם מישראל, נזקפת לזכות כל ישראל, וכן אם חלילה יחטא אחד מישראל, לא יקצוף ה' על כללות ישראל כי העוון יתחלק על כל ישראל, ועל דבר קל לא יקצוף ה'. לכן הקב"ה הצופה אחרית מראשית הקדים רפואה למכה, כי ידע שבעוד ימים יחטאו ישראל בעגל, ותהיה מידת הדין מקטרגת על ישראל.
לכן ציווה השם יתברך: כל אחד מישראל יתן מחצית השקל, ו'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - וזה מוכיח שישראל הם באחדות גמורה: 'שלי שלך ושלך שלי' - אין דל, ואין אביון, ואין עשיר, וכולנו בני איש אחד, ואנחנו שותפים ושווים בממון, ואין אחד יתר על חברו כלום.
ולכן הפקידה תגרום נגף - כי כאשר נחשוב כל אחד מישראל לגוף נפרד, שזה מסימני הפירוד, וכל אחד מישראל, החוטא נענש על עוונו - כי אין לו זכות כללות ישראל, לכך עם הפקידה נצטווינו לתת מחצית השקל שזה סותר הפירוד ומחזק האחדות.

'עולם חסד יבנה', וכל הנבראים צריכים לעזור זה לזה, הן בגופם הן בממונם, בבחינת משפיעים ונשפעים, אך צריך שיהיה המקבל טובה מחברו, שתהיה תמיד כנגד עיניו, אותה הטובה לאמור: מתי יבוא לידי ואפרע חובתי לגמול לו טובה.

'אפס כי לא יהיה בך אביון'. - כתב רש"י זיכרונו לברכה: ולהלן הוא אומר 'כי לא יחדל אביון' - אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים בכם, עד כאן.
ויש להבין ממה נפשך?! אם אביונים בכם הוא מכוח, שאינם עושים רצונו של מקום - אם כן, יתכן לומר שאין לרחם עליהם כי זה עונשם; ואם האביונים נעשו מצד העשירים, שאינם עושים רצונו של מקום - מה עשו האביונים להיענש בגללם?!
ונראה לומר על פי מה שכתב הרב 'ויעש אברהם' זיכרונו לברכה דף י"ג עמ' ב': 'שעל ידי נתינת הצדקה נמחלים לאדם עונותיו, ויזכה לשכר טוב לעולם הבא'. ובדף כ"ח עמ' ב' כתב משם הרב נח"ק: 'הגומל דלים שקול ככל התורה כלה' - ולכן כאשר ישראל אינם עושים רצונו של מקום, ונחוץ להם עונש, מרוב רחמיו, יתברך, יקים אביונים בישראל כדי שישראל יתנו להם צדקה, ובזה נמחלים להם כל עונותיהם, ונחשב להם כאילו קיימו כל התורה כלה.

'וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו'. - וזהו רמז הפסוק: 'וזאת' - רמז לתורה כמו שנאמר: 'וזאת התורה', 'עשו להם' - להתעסק בה, ועל ידי זה 'וחיו ולא ימותו' - יהיו צדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים, ולא יהיו רשעים שאפילו בחייהם קרויים מתים כידוע.
אך לשון הפסוק 'עשו' קצת דחוק - שאין בו משמעות לשון לימוד. ולכן אפשר בדרך אחרת: שבא לרמוז שיש לו להאדם להשתדל לחדש חידושים בתורה, ולכתוב אותם ולהוציאם לאורה, כי על ידי זה יהיו שפתותיו דובבות בקבר, כשאומרים דבר שמועה מפיו, וכאילו עדיין בחיים כידוע.
וזהו רמז הפסוק: 'וזאת' - רמז לתורה כנזכר, 'עשו להם' - יעשו בתורה דברים שיהיו שלהם, והם חידושי תורה ויוציאו אותם לאורה, ובזה: 'וחיו ולא ימותו' - שאפילו אחרי מיתתם קרויים חיים.

'וענווים יירשו ארץ, והתענגו על רוב שלום' - אפשר לפרש על פי מה שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: שלכאורה נתינת הארץ לישראל במתנה הוא לרעת ישראל, וכמו שנאמר: 'ושונא מתנות יחיה'.
ונראה לומר שיש תקנה נגד זה והוא - על ידי שישראל יעשו דברים, המאריכים ימים כגון מידת הענווה, אהבת השלום וכיוצא, ובזה יתבטל החשש של 'ושונא מתנות יחיה'. וזהו רמז הפסוק: 'וענווים יירשו ארץ' - עם ישראל על ידי שיחזיקו במידת הענווה, יזכו לרשת ארץ ישראל במתנה, גם 'והתענגו בה על רוב שלום' - שיהיה ביניהם - כי בזה אין חשש של 'ושונא מתנות' ... איך ישראל הצליחו במתנת הארץ? - על ידי שהחזיקו בשתי המידות של הענווה והשלום, המאריכים ימים.