מקצת שבחו

'הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך' - לא משמע שבא להזהיר שלא לפרוש מדת יהודית, שהיא דרכי ציבור - שזה פשוט, אלא שבא להזהיר על האחדות, שיהיה האדם באחדות עם הציבור, על דרך מה שאמר: 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - שעל ידי האחדות אפילו בידו עוון עבודה זרה מתכפר לו.
ועוד כמה מעלות טובות מרוויח בעניין קיום המצוות: שאפילו אם לא קיים המצוות, על ידי האחדות והערבות מעלה עליו הכתוב כאילו קיים, כמו שכתוב: 'כפלח הרימון רקתך' - ודרשו רז"ל: אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון. פירוש: בזמן שהם באחדות עם ישראל. וזה אומר – ש'בישראל' - פירוש: בתוך ישראל.
וכמו שמצינו דמיון לזה מערבה שבלולב, שעל ידי אגודה הם שווין ארבעתן. וזה כוונת התנא הקדוש: 'אל תפרוש מן הציבור' - פירוש: אפילו תהיה צדיק גמור אי אפשר לך לקיים תרי"ג מצוות.

מצוות גמילות חסדים - למבקר את החולה, ומכל שכן אם הוא עני - לראות מה הוא צריך. כי סתם עני חסר מכל, אם כן מצווה גוררת מצווה: ביקור חולים, מצוות צדקה, פיקוח נפשות.

'הלל נרצה' - מישרים ומהללים לחכמי ישראל המופלאים בחכמתם, וכמו שאמר הכתוב: 'ואשרו אתכם כל הגויים כי תהיו אתם ארץ חפץ'. אם כן, כיוון שהם מרוצים לאומות העולם, ומכל שכן לישראל אחיהם.
וזה אמרו: 'נרצה' - רצוי לשמים ורצוי לבריות, שכל מי שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וזה אמרו: 'נרצה' - רצוי ומקובל מאליו. וזה רמז נרצ"ה - ראשי תיבות: נחת רוח צדיק הפיק, שכתוב: 'ויפק רצון מה'.

מה השושנה שפלת הקומה ומוציאה פרחים טובים? - כך אין התורה נמצאת אלא במי שהוא נמוך. ולא נפסקה הלכה כבית הלל אלא מצד שהם נמוכים. וגם כן לא נשתבח אדון הנביאים אלא בענווה.
וגם כן - מה שהשושנה מוציאה הפרחים מינים ממינים שונים? - כך התורה בכל דור ודור מתחדשים בה כמה רזין עלאין, וכל אחד מחכמי ישראל מניח לחברו במה להתגדל, וכל אחד מחדש מה שקבלה נשמתו, והכל הולך אל מקום אחד ו'כפטיש יפוצץ סלע'.

'בראשית ברא א-לוהים' - סופי תיבות אמ"ת. הכוונה: 'ברא א-לוהים' - שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מידת הרחמים. ויקשה: למה נכתב מחשבתו יתברך? וגם איך מחשבתו אינה מתקיימת? ...
אמנם לפי דרכנו יובן, והוא שאמרו בסדר אליהו: אין אמת אלא צדקה, שנאמר: 'אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף'. ולזה רמז אמ"ת בתיבות עצמן: 'בראשית ברא א-לוהים' - בסופי תיבות.
דהיינו: צדקה - שעל ידי הצדקה מהפך מידת הדין למידת הרחמים. ובזה פירשתי בעניותי מאמר רז"ל: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה'.

אנחנו בני שוש (מחוז סוס שבמרוקו), מנהגנו לעשות החרוסת מתמרים ותאנים ואגוזים, ונותנים עליו ורד, או עץ שקורין בלשון ערבי קרפא - זכר לתבן. כי זנגביל נהגו בו אבותינו איסור בימי פסח, כי אמרו שמבשלין אותו ביורות שמבשלים בהן יין שרף הנעשה משעורים, ומנהג ישראל תורה.

'כל המקיים תורה מעוני, סופו לקיימה מעושר' - פירוש: שהיה קשה ההבנה, והיה עני מן התורה - שאינו מוצלח בלימודו, ואפילו ככה - היה לומד בחשק נמרץ.
כיוון שיש בו כל כך חשק רב, סופו לקיימה מעושר - שישפיע עליו ה' יתברך חכמה ובינה, ויקויים בו מה שאמר הכתוב: 'אני אוהבי אוהב'.