מקצת שבחו

'ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש' - לפעמים, אמנם רצון הבורא להשפיע ברכה לאדם, אך מכיוון שהאדם אינו ראוי לקבל את הברכה, מצד מעשיו הרעים, והוא לא בבחינת 'כלי מחזיק ברכה', כתוצאה מכך הברכה נמנעת ממנו. ומכיוון שחשב יצחק אבינו, שכעת הוא מברך את עשיו, וידע היטיב שעשיו אינו ראוי כלל לברכה מצד מעשיו הרעים, ובוודאי שהוא אינו בבחינת 'כלי מחזיק ברכה', לכן בירך אותו בברכת: 'ויתן לך הא-לוהים' - יתן ויחזור ויתן. כלומר: יתן לך את ה'כלי', ויזכה אותך להיות ראוי לברכה, ולאחר מכן אף יחזור ויתן לך את הברכה עצמה.
אף בפועל מי שקיבל את הברכה, היה יעקב אבינו ולא עשיו, ויצא מכך ריווח לכל זרעו של יעקב אבינו, שגם אם יהיה בעם ישראל, מישהו שאינו ראוי לברכה מצד מעשיו, תפעל ברכתו של יצחק, שה' ירחם עליו, ולא ימנע ממנו את הברכה, אלא יעזור לו לשוב בתשובה עד שיהפוך אותו ל'כלי מחזיק ברכה', ולאחר מכן גם ישפיע לו את הברכה, בבחינת 'יתן ויחזר ויתן'.

רק אם יזכה האדם להרגיש את העונג והעריבות של יום השבת בעולם הזה, ובכך ישיג את בחינת הנשמה היתירה של יום השבת, רק אז יוכל לזכות ולהתענג אף בעולם הנקרא 'יום שכולו שבת' - דהיינו העולם הבא. ואכן כל מי שלבו חי, יוכל להרגיש בחוש את הנועם והמתיקות של יום השבת, שהרי הרקיע בשבת מאיר יותר, והאוויר של העולם זך יותר, ופניהם של האנשים בשבת יפות ומאירו יותר, כמובא במדרש, וכולם בשבת נינוחים יותר, וכיצד אם כן ניתן לא לחוש את נועם השבת.

פתיחת תורתנו הקדושה, ופתיחת פרשת בריאת העולם, היא באות ב' של תיבת 'בראשית', ובביאור הטעם לכך אומרים חכמינו זיכרונם לברכה, שלפני שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, באה לפניו כל אחת מכ"ב האותיות הקדושות בבקשה, שבה יברא את עולמו, והקדוש ברוך הוא דחה את כולם מסיבות שונות, עד שבאה לפניו האות ב', והחליט שבה ראוי לברוא את העולם, כיוון שבה מתחילה תיבת 'ברכה', ורצנו יתברך לפתוח את תורת הקדושה, וכן את בריאת עולמו בלשון של ברכה. דבר זה מלמדנו שעלינו לפתוח כל שלב בחיינו (הן בגשמי כפתיחת עסק וכדומה, והן ברוחני כפתיחת לימוד חדש בתורה וכדומה) בעניין של ברכה. וכהוראת חכמינו זיכרונם לברכה במדרש: 'פותחים בברכה', וברכה פירושה עשיית טוב וחסד וצדקה עם הזולת, שהרי עיקר כוונת הבורא היתה כדי להטיב לברואיו. וכאשר מידת הנתינה והחסד תהיה נר לרגלנו, ובה נפתח כל פרק בחיינו, בזה תשרה הברכה ובהצלחה בכל משעה ידינו.

על האדם להרחיק מביתו ממון כלשהוא, שאינו שייך לו לפי האמת והיושר. כי כשחס ושלום, נכנס אל הבית ממון גזול, וקונים בו אוכל לילדים, אוכל זה מוליד בליבם הרהורים רעים, ומחשבות זרות, ובסופו של דבר, אף עשוי לגרום להם לפרוק עול, ולנטוש את דרך ה', חס ושלום. אם התברר לאדם, שבא לידו ריווח כלשהוא, שאינו מגיע לו לפי האמת והיושר, גם אם מצבו הכלכלי דחוק ביותר, יתגבר על יצרו ויחזיר ממון זה לבעליו, ובזכות מעשה שכזה, עוד יזכה בעתיד לרוות רוב נחת מכל יוצאי חלציו. וגם מלבד השפעת הדבר על נשמתם של הילדים, יש לדעת שבדבר זה טמון כל הצלחת האדם בעסקיו, וככל שינהל האדם את עסקיו, ביושר והגינות, כן תתרבה ברכת העסק, כמו שנאמר: 'איש אמונות רב ברכות'.

כשעלה משה למרום לקבל את התורה, ביקשו מלאכי השרת למנוע זאת, ואמרו לפני הקדוש ברוך הוא: 'תנה הודך על השמים' - כלומר מוטב שתישאר התורה בשמיים. עד שהשיב להם משה תשובות ניצחות, שראויה התורה לרדת לארץ דווקא. - והיינו כי מלאכי השרת סברו, שעדיף שהתורה תישאר בשמיים כיוון ששם היא ברורה ונקייה מכל קושיות ומבוכות, ואילו כשתרד לארץ, יתרבו בה הקושיות, ולא ימצאו בנקל 'הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד'. אולם משה רבנו סבר, שאדרבא, ראוי שתרד התורה לארץ, ובני אדם יעמלו ויתייגעו בה להבינה כראוי עד שלבסוף יצליחו לכווין לאמיתתה, ומכך יהיה נחת רוח להקדוש ברוך הוא. וכפי שנחלקו משה רבנו ומלאכי השרת, איזוהי הדרך הראויה בלימוד התורה, כך גם נחלקו אברהם אבינו ושרה אמנו: אברהם סבר כדעת מלאכי השרת, שמוטב ללמוד התורה בדרך הפשוטה והברורה של ההלכה הפסוקה, ללא כל קושיות ובעיות, ולכן ציווה את שרה לאפות למלאכים עוגות מסולת דווקא, שהיא מנופה ונקייה מכל פסולת, בדומה לדרך לימוד ההלכה הפסוקה, וכדעת אברהם אבינו סברו גם שלושת המלאכים, כפי שסברו באותה שעה שעלה משה למרום. אולם שרה סברה כדעת משה רבנו, שלא די בלימוד שטחי, ללא כל עמל וטורח, אלא צריך שתינתן לישראל גם דרך הפלפול כדי שיתייגעו בלימוד הסוגיה כשהיא עדיין מעורבבת ומבולבלת עד שיבינוה לאשורה, כיוון שרק על ידי יגיעת האדם בתורה הקדושה הוא מתקשר בה בכל ליבו ונפשו, וזוכה לדברים הרבה, ולכן החליטה שרה לאפות למלאכים עוגות מקמח דווקא, כיוון שהקמח אינו מבורר כל צורכו וצריך ניפוי.