מקצת שבחו

המשנה היא כמו פירוש לתורה שבכתב ונקראת תורה שבעל פה, הקשה כגידים, אשר נתנה למשה בסיני. וחובה עלינו להאמין בה, כי היא דבר הכרחי לכל המבין הכרחיותה והיא יסוד התורה. ויש בזאת התורה הלכה מקוימת, והלכה דחויה. הלכה מקוימת, היא אשר נתקבלה ממשה רבינו ומשה מפי הגבורה אמרה. והלכה דחויה, היא אשר לא נעתקה בגמר מקוים בין דברי יחיד בין דברי רבים. ונמסרה דור מפני דור על פה, עד רבינו הקדוש והוא סדרה היטב וכתבה בדרך נכונה וחלקה במסכתות ולא הניחה בזולת כתיבה, כי ראה הדורות מתמעטים בתורה. ואם לא היה כותבה, חס ושלום, היתה נשכחת כמת מלב, ואולם לא כתב, רק הדברים המוסכמים והמקובלים.

אתה נוצר האדם, תיתן בידינו כח לנצור אורחות משפט, ותשים בלבנו דרכי אהבתך ויראתך בלבב שלם, המה יוסיפו אומץ אל יחידתנו. אתה אשר עיניך משוטטים ברגע קט בכל הארץ כולה, תזרע, בלב כל יושבי חלד, זרע השלום, לאהוב איש את אחיו, ואיש ברעהו ידבקו כאחים ורעים נאמנים וטובים, כולם כאחד, ויקריבו לפניך יחד כולם, שירי אהבתך והכרת טובתך אשר נתת מהודך עליהם.

דרכי המשנה: סתם הוראה - להקל, וענין זה הוא כי המחמיר ואוסר, אפשר שיעשהו מיראתו שמא יטעה בהוראתו ונקראת חומרא בעלמא לא הוראה. מה שאין כך, במתיר ומקל, כי הוא נשען על כוח ההיתר שעדיף. ולא יתיר מיד, אם לא יהיה לו טעם הגון לסמוך עליו, והוא חידוש שלא היה נודע בעולם. והמתיר הזה הורה אותו לנו וראויה להיקרא הוראה, כי התיר בכח הגון, מה שהיה נראה לחוש ולהחמיר בו מספק, ומכל מקום גם הוראת חומרא מצינו לפעמים ששמה הוראה דוק ותשכח.

ואם, יטען טוען: למה הזכיר דברי יחיד בין דברי רבים (ויחיד ורבים הלכה כרבים)? -
תשיבהו: שכל אחד מהחכמים כתבו דברי יחיד, שאם יאמר האומר: על מה אתם אומרים בזה הדין כך, ואני קבלתי כך. משיבים לו: אמת, כך קבלת והם דברי יחיד ואין הלכה כמותו.
ואם, יטען עוד טיעון: אם זוהי התורה המקובלת, למה יש מחלוקת בה?
תשיבהו: שני טעמים נראים כאחד. ראשונה - שלא נפלה מחלוקת בין חכמינו, זכרם לברכה, בדבר מקוים, כגון, הנחת תפילין על הזרוע ועל המוח, אלא, בדברים שיש בם ספק בשבת התלמידים שלא שמשו כל צרכם. השנייה - כי משגלו לבבל, הלכו ממקום למקום והחכמים או מתו או נתפזרו הנה והנה ולאחר שבעים שנה, בא עזרא הסופר (שהחזיר עטרה ליושנה) וטרח בכל נפשו ללמוד וללמד ובבניין בית שני, בבית הורדוס, הרגו בהם ולא נשאר מהם במילתו ורבנו שהוזכר סתם, הוא הנקרא בשם רבי יהודה הנשיא. וסדר משנתינו והאיר ענינו בתורה.

ובהיותי מנעורי, תמהתי בעצמי, בראות מקצת חכמינו ואף מן הגדולים, שאחרים למדין מהם, ומרשים עצמם ללמוד בחכמת הפילוסופיה, ובן 13 שנים הטיתי לקרוא בספר המוסר ב'חובת הלבבות' וראיתי שמביא גם הוא בהרבה מקומות דברי הפילוסוף, ובמקומות אחרים מנגד דבריו, במקום שסותר דברי חכמינו זיכרונם לברכה, ועל כורחנו נאמר כי להיותנו בניהם מוכרחים אנו לעשות במאמר אחד מן החסידים לתלמידיו, למדו הרע תחילה להבדיל ממנו, ואחר כך, למדו הטוב ועשוהו. וטוב לנו לעמוד על טעמיהם להקשות עליהם וכמו שהזהרנו, חכמינו זיכרונם לברכה, דע מה תשיב לאפיקורס ואין להאריך בזה, והבאתי לך דבר זה אחי למען תדע למה נכנסו קצת מחכמינו בלימוד החיצוניות.

זאת תורת האדם: אהוב אל חי הורים מורים ורע: בחר דרך ישר וברח הרשע: גמול חסד וטוב גם לדבר פשע: דרוך ורדוף יצרך עד ייכנע: הווה נבון על כל מקרה החלד: ומה זה אם פרץ עליך פרץ: זכור כי גלגל הוא חוזר בארץ: חשוב כי לא תדע היום מה ילד: טעום עדני תבל כמלא השעל: יהי לבך תמים תרחק משקר: כבוד האל הסתר דבר אין חקר: למוד בינה כי אז לא תמעול מעל: מחה כל חטא פשע אחים מספר: נדוד תרחיק מרע עד מדבר סלה: סעוד ליבך בטוב אנא אל תלה: עבוד האל וזכור כי נחנו אפר: פקוד אנשי חכמה כל אוהב דעת: צרופה אמרתם בה יחיה גבר: קרא אליך דל תשביר לו שבר: ראה עניו חלץ נפש גוועת: שמור פקודי אל תורה נכבדת: תהילתו דתו לעד עומדת: