מקצת שבחו

בהגיע השמועה על הכלה הענייה, שעתידה להינשא ואין מאומה בידה, היו יוצאות נשים מכובדות אלה, עוברות מבית אל בית, ובעיקר בבתי העשירים, ואוספות כסף למצווה זו של מצות הכנסת כלה. צדקניות אלו היו, בין היתר, מרת אמי עליה השלום, תבדל לחיים ארוכים הרבנית מזל סלים, אשתו של מולא יוסף שם טוב, עליה השלום, מרת מזל זרכיוף, עליה השלום, ועוד.
זכורני שגם למשפחות מבני עדות אחרות היתה אמי, עליה השלום, אוספת עבורן כסף עם חברותיה, בעיקר לכלות עניות. וזוכר אני היטב כי, הרב הגאון רבי יהושע שהרבני, זכותו לחיי העולם הבא, היה בא לעתים אל ביתנו, עם היכנסו לחצרנו היה קורא בקול רם: 'גברת לאה, גברת לאה, מצווה גדולה, משפחה ענייה מרודה, רוצים לחתן הבת ואין להם, והבחור אף הוא עני. מצווה גדולה, גברת לאה, מצוה גדולה נפלה בידך.' והייתה אמי, עליה השלום, הולכת עם חברותיה ועושה מצווה זו, כי חכמים אלה, שמידת הענווה וצרת העניים היו נוגעים לליבם, לא הססו לעשות מצווה זו, ועל אף כבודם וזקנותם, מהרו להגיש העזרה.

אחינו בני העדה הבוכרית היו מקפידים מאד על מצוות הכנסת-אורחים. שולחנם הערוך, ידם הפתוחה ועינם הטובה, בקיום מצווה זו, היו לאחד מאבני היסוד של מנהגם, והם ממשיכים במסורת זו עד להיום. ומנהג זה רואים אנו כעדות נאמנה, בעולים החדשים הבאים מערי בוכארה לארץ, שולחנם הברוך והכנסת האורחים הלבבית, הנמדדת בעינם הטובה ושמחתם לקראת כל הבא באוהליהם. מסורת נפלאה שנשתמרה מאבותיהם למרות הרוחות הזרות שנושבות בעריהן.

יהודי בוכארה היו חדורי הכרה באמונה של השגחת הבורא יתברך, מאמינים בני מאמינים. מטרת בואם לארץ ישראל היתה להקים השכינה מהעפר, לבנות בית הבחירה. הם ציפו לביאת המשיח, ואף ארמון בנו לו הנקרא 'ארמון מולא אלישע יהודיוף, זיכרונו לברכה'. רוב בוני השכונה דאגו בראשית בניית ביתם הפרטי, לבנות בית להשם, בית כנסת כדי שיוכלו להתפלל בו הם ובניהם וצאצאיהם. אף הזילו זהב מכספם כדי שיבואו גם אחרים להתפלל אל בית-הכנסת שהקימוהו. ועד היום קיימת מסורה זו בעיקר בתפילת 'נץ החמה' של הבוקר, וכל זאת מאהבת הבורא העזה ששכנה בקרבם. כמסורת אבותיהם בערי בוכארה. מסורת שקודשה מזה דורי דורות. מסורת, שרבים מבני העדה היו נוהגים לקחת רבנים או מלמדים בכסף מלא, ללמד בניהם תורה ומצוות חוקים ומשפטים.

בשנות בצורת לא די שהיו מכריזים על תפילות וצומות, והיו יוצאים לרחובות עטופי טליתות ותפילין ... אלא שעוד מנהג אחד חשוב מאוד היה נהוג ברחובות שכונת הבוכרים - להכריז על 'כורכוכי ג'מועת' - אוכל לעם. ומה היו עושים? - היו אוספים תלמידי חכמים זקנים בבית-כנסת, לדוגמא ב'בבא תמא', שהיה אז הגדול שבבתי-הכנסיות של הבוכרים, עורכים תפילות וסליחות ושבעה כורתי ברית עם תקיעות בשופרות ובכיות מזעזעות. והקהל הגדול, ובעיקר זקנים ועניים, שהיו צמים אותו יום, היו קורעים בבכיותיהם את שמי הנחושת כדי שיוריד הקדוש ברוך הוא מטר על האדמה, ויחיו האדם, הבהמה והצמחים. ... וכמו נס משמים, לאחר התעניות והתפילות ועריכת סעודה גדולה, לאלה החכמים והעניים, ואף העניקו מתת בעין יפה ... או לאחר יום או יומיים, היו יורדים גשמי ברכה.

לצורך העניים המרודים היתה קופה מיוחדת, 'קופת מזון'. מידי שבוע בשבוע, בימים חמישי או שישי בבוקר, היו כמה מבני העדה, מהמכובדים שבהם, עוברים מחצר לחצר ומכריזים: מזון. מזון. וידעו דיירי הבתים שקריאה זו מופנית אליהם, לתת צדקה כפי יכולתם לכבוד השבת. מכסף זה היו נותנים לעניים צנועים, לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם, וידועים כדלים.
גם כסף 'הארדייה' בערבית - כלומר: האדמה, שהיו גובים, מולא שלום באיבבא פינחסוף, זיכרונו לברכה, ומולא ציון חי מלאיוף הכהן, זיכרונו לברכה, מהישמעאלים, שהיו באים אל השווקים, הגדול והקטן למכור הפירות והירקות, שהיו מביאים בימי השבוע, ובעיקר בימים חמישי ושישי. וגובים מהם 'ארדייה' - כלומר: כסף עבור האדמה, שעליה היו שמים הם יבולם ומוכרים אותם ליהודים. כסף זה היה אף הוא נחלק בין עניי העדה. גם הוועד תמך בצנעה באלה, שמצבם הקשה היה ידוע, בעיקר לאלמנות, ליתומים, לנכים וזקנים. והיה זה סכום חודשי או שבועי, שאליו ציפו אלה מעוטי היכולת.

לא אצא ידי חובתי, אם לא אבקש את אחי, ואשחר פניהם, לבקש ולתור אחר האהבה והאחווה - אהבת חינם, אהבת היתום והאלמנה, המסכן העני והאביון.