מקצת שבחו

'לא יכבה בלילה נרה' - שהיא מצוות הצדקה ולא כמו שאר נרות, שהם שאר מצוות, שהעבירה מכבה אותם כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'כי נר מצוה ותורה אור' - שהמצוות דומות לאור הנר - והרוח מכבה אותם, וגם כן מצווה - מכבה אותה עבירה.
והתורה דומה לאור היום, שאפילו כל רוחות שבעולם מנשבים בה - אין מזיזים אותו ממקומו. וכך התורה אין עבירה מכבה אותה כמו שאר מצות. וגם כן מצות הצדקה - אין עבירה מכבה אותה.

'והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה' - שהם: כוהנים, לויים, ישראלים.
'רובצים עליה' - ואין מי שיאמר שלי הוא לבדו. ושמא תאמר: למה לא יהיה כתר תורה כשאר כתרים, שיש להם הזוכה, ואינם הפקר?! - שזכה אהרן וזרעו בכתר כהונה, ודוד וזרעו בכתר מלכות. וגם כן בכתר תורה, יהיה מי שיזכה בו לבדו.
לזה אומר: 'כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים' - רוצה לומר: שכתר תורה צריך לכולם להשגת שלימותם, כהן, לוי וישראל. וכל אחד משקה ומדלה ממנו מים חיים, לעבוד את ה' הנכבד והנורא.
ושמא תאמר: אחר שהתורה היא הפקר, אולי כל הרוצה ליטול - יטול בלי יגיעה וטורח, כמו הפקר שאין לו ידיעה ומונע? - לזה אומר: 'והאבן גדולה על פי הבאר'. ... שצריך לימוד התלמוד יגיעה רבה.

'ועל פתחינו כל מגדים - זה נר חנוכה' - הנה בעל המאמר הזה, מפרש מילת 'מגדים' - דהיינו: מגידים שבחו של מקום, ושלמה אמר: 'על פתחינו' - ואין אנו מגידים שבחו של מקום על פתחינו, אלא בהדלקת נר חנוכה, שאנו מגידים שבחיו ונסיו של מקום. וזה שכתוב: 'זה נר חנוכה'.
והוכרח בעל המאמר לפרש מילת 'מגדים' - פירושה מגידים, שהוקשה לו על פשט הכתוב, שאמר: 'על פתחינו כל מגדים'. ובטבע העולם מצינו שהמגדים תוך הבית הוא מקומם, ולא על הפתחים.

'ויתעצב אל לבו - התעצב על ירושלים, שהיא באמצע העולם' עד כאן. - שבעל המאמר הוקשה לו מה שכתוב: 'אל לבו' - שידוע שהעצבון הוא בלב, ופשט הכתוב יורה שהקדוש ברוך הוא כביכול נתעצב על שעשה את האדם בארץ, וראוי לומר: ויתעצב בלבו, כאמור.
אבל מה שאמר: 'אל לבו' - הוא פועל יוצא חוץ מעצמותו כביכול. ושמע מינה: שנתעצב בלבו לדבר אחר. לזה פירש התעצב על ירושלים, שהיא לב העולם, שהיא באמצע ישוב העולם. כמו הלב שהוא באמצע הגוף, כך ירושלים - כיוון שהיא באמצע יישוב העולם, נקראת לב העולם.
והעניין הוא שידוע שירושלם היא נקודה האמצעית שבכל העולם, והיא קודש קודשים, והחטא פוגם בה פגם גדול מכל ארץ ישראל, וכל שכן לשאר ארצות חוץ לארץ.

'ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו, וכיסינו את דמו' -
מה שנגזר על קין, כשהרג את הבל אחיו, שגזר עליו ה': 'כי תעבוד את האדמה, לא תוסיף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ'. ... כי הרוצח לא תיתן לו האדמה את פריה, ונע ונד יהיה בארץ, לא ישקוט ולא ינוח בביתו. ולפי זה כל ימיו אכסנאי ואורח בכל מקום טלטולו.
וקיימא לן בהלכות בציעה: שבעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך. וזה שאמר יהודה לאחיו: 'מה בצע כי נהרוג את אחינו?' - והנה בעל המאמר מפרש מילת 'בצע' - לשון בציעה.
ורוצה לומר: אין לנו עוד לבצוע ולברך ברכת המוציא, אם נהרוג את אחינו, והיינו מחויבי גלות, והאדמה לא תיתן לנו את יבולה, והיינו נעים ומטולטלים בעולם כל ימינו. אנו סמוכים על שולחן אחרים, ואין אנו יכולים לברך ברכת המוציא.