מקצת שבחו
חכם רפאל בירדוגו המכונה גם המלאך רפאל, נולד לאימו רחל ולאביו חכם מרדכי המכונה המרבי"ץ, בשנת תק"ז 1747 בעיר מכנאס שבמרוקו. בצעירותו למד תורה מאחיו הגדול חכם יקותיאל. מאחר וידם לא היתה משגת לקנות נרות כדי ללמוד לאורם, היו לומדים בלילות לאורה של הלבנה.
בשנת תקכ"ב (1762), והוא בן 15, מת עליו אביו, והוא המשיך בלימודיו מתוך עוני רב. זיכרון חיי העניות לא מש מנגד עיני חכם רפאל בירדוגו, וכשגדל עמד לימין אביוני ישראל, והרבה לדבר בזכות עניי ישראל, הן בפירושיו בתורה, והן בתקנות הקהל, שתיקן.
חכם רפאל בירדוגו נישא, ואנו יודעים על ארבעה בנים, שנולדו להם בתוכם חכם מימון בירדוגו הידוע בכינויו - המבי"ן, העל הספר 'לב מבין'. בשנת תקל"א (1771), והוא בן 24, חכם רפאל בירדוגו חיבר את פירושו על הש"ס - 'שרביט זהב'.
בשנות השלושים לחייו, חכם רפאל בירדוגו נתמנה לאב בית דין בעיר מקנס, והתקבל בקהילות המערב כמורה ההלכה של הדור כולו. כמנהיג הקהילה, חכם רפאל בירדוגו היה משענת ומקור נחמה ליהודי המערב בשנות הבצורת, ובמגפת הדבר, שפקדו את ארצות המערב, ובפרט בזמן פרעות תק"ן-תקנ"ב (1790-1792). הפרעות החלו עם מותו של הסולטאן העלאווי - מוחמד, בשנת תק"ן (1790), תוך הקרבות בין בניו על הירושה. אחד מבניו, מולאי יזיד, שתפס את השלטון, יצא למסע הרס ורצח ביהודי מרוקו. מאות יהודים נרצחו במיתות משונות על קידוש השם, בנות ישראל נאנסו, ובתי היהודים הועלו באש. חכם דוד חסין, משורר התקופה, שהיה נשוי לאחותו של חכם רפאל בירדוגו כתב את קינתו הידועה על פרעות אלו.
חכם רפאל בירדוגו נודע בפרישות ובחסידות, בהם נהג לעצמו, ובזכותם זכה לכינויו 'המלאך רפאל'. בליל כ"א תשרי בשנת תקפ"ב (1821), ליל הושענה רבא, עם סיום לימוד האידרא מספר הזוהר, בסוף סדר התיקון, חכם רפאל בירדוגו נפטר, והוא בן 75 שנה. חכם רפאל בירדוגו נטמן בבית הקברות היהודי במכנאס בתוך ארון קבורה.
חכם רפאל בירדוגו תיקן תקנות רבות, וחיבר ספרים בתחומים שונים, חלקם עדיין בכתב יד: שו"ת 'משפטים ישרים' - ב' חלקים, 'מי מנוחות' - על התורה, 'שרביט הזהב' - פירוש על הש"ס, 'חסד ואמת' - דרשות והספדים, 'תורת אמת' - על ארבעה טורים, 'רב פנינים' – דרשות, 'רוקח מרקחת' -על אגדות התלמוד, 'משמחי לב' - על התורה, 'לשון לימודים' - על התנ"ך, 'קיצור תקנות חכמי קאשטיליא', דיני שו"ב כמנהג המערב.
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מבאר תכלית מחיית עמלק להטיב לכל העולם.
לעתיד לבוא תושלם כוונתו יתברך בבריאת עולמו, שכתוב 'כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד.' ואז ייטיב ה' לכל העולם מפאת מעשיהם כי כולם ימליכוהו. והוא שאמר - 'אין השם שלם' כי חיסרון אותיות השם, מורה על חסרון הטוב בעולמו. ...
אז יהיה ה' שלם דהיינו - רוב טוב בעולמו. גם כסאו שלם דהיינו -'מלכותו בכל משלה'. וזה נמשך מזה, שע"י שיהיה כסאו שלם, וכל העולם עובדים אותו, אז יהיה שמו שלם, שתהיה רוב טובה לעולם.
רב פנינים, דרוש ב' לשבת זכור, עמ' ק"ז, הוצ' חכם שלום משאש, קזבלנקה, תש"ל (1969).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד ש'תורתו אומנותו' הוא הלומד בכל עת, שפנוי מאומנותו.
'תורתם אומנותם' מיהו? - אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו וכו', ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו, חוזר על דבר תורה ולומד תדיר - נקרא 'תורתו אומנותו'. ...
תלמיד חכם ותורתו אומנותו, שבכל עת שפונה מעסקיו - חוזר ללימודו, ויצאו מזה תלמידי חכמים, שיש להם חנות, ועוסקים רוב היום במשא ומתן כגון האחד לבזאזין, שיושבים בחנות כל היום.
משפטים ישרים, דף פא, ע''ב, שאלה קס"ב, הוצ' ראשונה, קראקא, תרנ''א (1891), הוצ' שניה, ירושלים, תשנ''ג (1993).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מתקן לבטל מנהג בעלי שמחה, כדי למנוע צער וביוש עניים.
מנהג היה פשוט, שבסעודת מילה וזבד הבת, מחלקים לאנשים המצויים מיני מתיקה, וביטלנו זה ביטול גמור, כי הוא צער גדול לבעלי בתים, ויוצא מזה מחלוקת בין איש לאשתו, ובפרט כשהם צריכים ומתביישים. ותודה לה' נתקיים הדבר זה כמה שנים.
עוד מנהג היה מכמה וכמה שנים, שהיו שולחים בשבתות של שמחה בשר וביצים. יש שולח עשרים וארבע ביצים, ויש שולח יותר, ובעלי השמחה שולחים מעקודא ביצים ובשר. והכרזנו וביטלנו זה שלא ישלחו כי אם חמישה ביצים דווקא, ושמחו כל בעלי בתים, וכל הבעלי השמחה, היה להם נחת.
תקנות נגד מותרות משנת תקס"ו (1806) בתוך הרב משה עמאר, 'תקנות חכמי מכנאס', תקנה י"ט, הוצאת אהבת שלום, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש אופן נתינת המאכל לרעב, שלא יבוש לאכול.
'הלא פרוס לרעב לחמך' - ואגב הודיעו אופן נתינת מאכל לרעב - שלא תיתן לו פת שלימה, שאשר יאכל ממנה ניכר ובוש, אבל אשר תיתן לו יהיה פרוס לחתיכות חתיכות, כי בזה לא יבוש לאכול.
וגם לראותו הביאו לפניו פרוסות - יאמר כי הם מה שנותרו לבעל הבית ממאכלו, ולא חסר ממאכלו ומאכל בני ביתו כלום. כי כל שיחשוב העני שהדבר הביאו לפניו, קל וקטון בעיני בעל הבית תתמעט בושתו ויאכל בלא בושה. ומכל מקום, אתה לא תיתן לו מהמותר והנבזה בעיניך, אבל מלחמך אשר תאכל תיתן לו, אכן תערים להסיר בושתו, בפרוס לפניו כמו שאמרנו.
רב פנינים, מאמר ה': דרוש למעלת הצדקה, עמ' קל"ז, הוצ' חכם שלום משאש, קזבלנקה, תש"ל (1969).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מפרש שכל עיר שתתחבר לירושלים, שהיא כלולה מכל העולם.
הנה לפי זה יתחייב, שכל הנמצא בעולם ימצא בארץ ישראל. וזו היתה חכמת שלמה המלך עליו השלום, והיה נוטע בירושלים כל מינים שבעולם. וזהו אצלי פירוש הכתובים: 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ששם עלו שבטים.' - ואין לפשוטו שחר. ...
והנה להיות שמכל עיר באים לארץ ישראל, יעלה על הדעת כי כמה לא ייטב בעיניהם אוויר ארץ ישראל, אם לצד טובותיו, אם לצד 'חן מקום בעיני יושביו'. אבל לפי מה שהקדמנו, שירושלים כלולה מכל העולם, הנה יתחייב שאווירה מתייחס לאוויר כל המקומות, אם כן לכל עיר שתתחבר, ירושלים היא בדומה לה. והוא אומרו 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' והטעם לזה - 'ששם עלו שבטים', ושלא יזוק שום אחד בעלייתו.
מי מנוחות על התורה, פרשת לך לך, עמ' קד, הוצאה ראשונה, ירושלים, תרס"ה (1905) הוצאה שנייה, ירושלים תשס"ט (2009)