מקצת שבחו

ראיתי לספק: מי שיש לו בחנותו חפץ אחד העשוי לימכר, ובאו שני בני אדם ליקח, כל אחד אומר לי תמכור את החפץ אם יכול המוכר לומר: לך איני רוצה למכור; לזה אני רוצה למכור, אם לא. ...
עוד יש לספק: אף אם תבוא לומר, שבחפץ אחד העומד לימכר יכול לומר: לזה אני רוצה ולזה איני רוצה - אם יכול לכופו בעל כורחו שימכור לו? האם נאמר שאפילו כך נקרא גזלן, כיוון שאין המוכר רוצה למכור לו, או שמא יכול לכופו, שיאמר לו: לכל אדם אתה רוצה למכור, ולי אין אתה רוצה?! ואיני מזיקך כלום, שיש די למכור לי ולכל האדם! ואני נותן לך בשיווי מה שנותנים שאר בני אדם!
וכגון זה אפשר שבעל כורחו של מוכר יטלנה, שהווי: זה נהנה וזה אינו חסר, וכופים על מידת סדום, וכעת לא מצאתי גלוי. עוד יש לספק בעניין כזה אם מסר מודעה על המכר מה דינו, אף אם תרצה לומר שיכול לכופו, האם נאמר הרי מסר מודעה, או שמא אין המודעה כלום, שהרי לכל אדם רוצה למכור, ולמה אינו רוצה למכור לזה?! וגם בזה לא מצאתי גלוי.

מעשה בא לידי באחד, שמכר מאה אוקיה של כרתי לחברו, פראסה בלעז, לערך ג' לבנים האוקיה, והוליכו לכפר שלו, למוכרה למחר בחנותו לערך ז' לבנים, להרוויח בה.
ויהי ממחרת, ויבוא המוכר והביא בחנותו לערך ג' לבנים, שק אחד מלא כרתי, לכפר אשר הלוקח דר שם. ויבואו כל העם מקצה, וקנו מזה המוכר לג' לבנים, והלוקח האחר לא היה יכול למכור כי אם לד', ומתוך כך מכר המוכר כל הכרתי שלו, ונשאר הכרתי של זה הלוקח, ולא יכול למוכרה, רק גם הוא לג' לבנים, ומה שנשאר עברה צורתו, והשליכה לים, כי היה ערב החג יום רביעי, ועד יום ראשון כבר עברו שלושה ימים ונפסד. ועתה בא המוכר ותובע מעותיו מהלוקח. טען הלוקח שבסיבתו הפסיד כל הכרתי, ומה שמכרתי אתן לך לערך שני לבנים, שגם אני להרוויח בה קניתיה. והמוכר תובע מעותיו, וטוען שהוא לא התנה עמו, שלא יביא בכפר שלו שם עוד כרתי.
וכעת לא מצאתי ראיה חותכת לחוב למוכר, אף שיש אומד גדול, ואף אם תלמוד לומר שאין המוכר יכול להוציא מידו כיוון שהוא מוחזק, אם כבר נתן המעות ובא עתה הלוקח להוציא מידו, היכן ידונו הדיינים?! וכעת עשיתי פשרה ביניהם.

יש לחקור שֶמַּה כוח ביד בית דין לעקור דבר מצוות עשה מן התורה לגמרי, בלי שום העמדה של דבריהם כמו איזמל והזאה?
אלא מכוח קנס, כמו שנאמר: שיוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר, משום שאינו יכול לומר 'נתתיו ללוי', שקנס אותם עזרא, ואיך יעקרו עשה לגמרי? ועוד, שאפילו כשהעמידו דבריהם אפילו במקום כרת, לא שביטלו מצוה לגמרי, שמילה והזאה לא בטלה. אבל כאן, שחסרו מצוה אחת מן התורה לגמרי ראוי לחקור מה כוח בידם.
ונראה לומר, שכיוון שווידוי זה, יש מקום שביטל מעצמו, כגון שהקדים המתנות שלא כסדרן, או שחיסר אחת מהן, פטור מן הדין. אם כן, מקום מצאו לומר שמן התורה אין כאן חיוב, כיוון שנתנו לכהן ולא ללוי. אמנם את זה קשה בעיני, שכיוון שבעשרים וארבעה מקומות מצינו שנקראו הכוהנים לויים, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, אם כן יפה יכול לומר נתתיו ללוי.
אחר זה ראיתי מה שכתב רשב"ם פרק הספינה דף פ"א וז"ל: 'ומשמע לו לרבי אלעזר בן עזריה, שלויים שבפסוק - אף כוהנים במשמע, שבכ"ד מקומות נקראו הכוהנים לויים'. עד כאן. אם כן הדבר תמוה הרבה, שלמה העבירה וידוי, הרי יכול לומר 'וגם נתתיו ללוי'. וצריך עיון.

נסתפקתי: מי שהיה מתפלל או מברך ברכת המזון, ושמע שמת לו מת שהוא אונן עליו, אם צריך שיפסיק, או יגמור תפלתו וברכתו. וממה שכתב הטור דומה שהתפלל ושכח, והתחיל להתפלל ונזכר, שהוא פוסק אפילו באמצע ברכה - אין ראיה. ששונה שם – שהתחיל בטעות, אבל כאן, שהתחיל בחיוב, ובעודו מתפלל נפטר, יגמור לפחות אותה ברכה. וצריך עיון.
עוד בדין אונן, שהוא פטור מהמוציא ומברכת המזון, ולא נתברר אם צריך נטילת ידיים או פטור גם כן. ונראה לעניות דעתי, שכיוון שלא פורש, שצריך נטילת ידיים, כיוון שדבר של איסור - שלא פטרוהו אלא ממצוות עשה.
גם לא פורש בדין האונן שאמרו שלא ישתה יין מה דינו בשיכר, שהוא חמר מדינה, אם בכל דבר המשכר אסור, או לא. גם בעניין אכילת הבשר לא פורש אם מותר בתבשיל של בשר או לא.

יש לחקור שאם דיין שלקח שוחד והתרו בו, למה לא ילקה?! ולא מצינו מלקות בזה, ולא מנה אותו הרמב"ם ז"ל, וכן דיין שהטה את הדין והתרו בו. ולזה יש לומר - שאין בו מעשה. וגם בדיין שלקח שוחד, בשעה שלקח, עדיין הוא התראת ספק, שמא לא ידון. ובשעת גמר הדין, הווי אין בו מעשה, כיוון שסוף סוף הווי התראת ספק, בשעת קבלת השוחד אין בו מלקות.
אבל בדיין המטה הדין, אם נשא ונתן ביד והתרו בו, למה לא ילקה?! ואף על גב שאין במעשיו כלום, שחוזר הדין אפילו כך לרבה לוקה, שעבר על דברי רחמנא.