מקצת שבחו
חכם חיים מאימראן נולד לאמו ולאביו חכם משה בשנת תקכ"ו (1766) במקנס שבמרוקו.
אמו של חכם חיים היתה נכדתו של חכם יעקב טולידאנו, המהרי"ט. אביו, חכם משה, היה רב מפורסם במקנס.
חכם חיים מאימראן נפטר ביום ה' תשרי תקמ"ו (1785), והוא כבן עשרים.
חיבורו 'חפץ חיים', על פירושי רש"י ורא"ם לתורה מכונה 'פרי עץ חיים' בהעתקות אחרות של כתב היד. החיבור יצא לאור במקנס בשנת תש"ב (1942). שאר כתביו, הכוללים בעיקר חידושים על הש"ס, נמצאים בכתב יד.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאילולי אמרו המרגלים אמת לא היו ישראל שומעים להם.
'ויראום את פרי הארץ. ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב היא וזה פריה'. רש"י: זבת חלב ודבש היא - כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו.
בכאן לא מצינו שסיפרו המרגלים שקר כלל, אלא שבני אדם אומרים משל זה על דוברי שקר. וכן המרגלים שהייתה כוונתם בסיפורים לרעה ולא לטובה אף על פי שדברו אמת.
עם כל זה אמרו שאינם יכולים עליה מחמת חוזקה. ואילולי שאמרו אמת לא היו ישראל נשמעים להם. שיאמרו שהם מתכוונים לגנותה.
חפץ חיים, ספר במדבר, פרשת שלח לך, דף צד עמ' א, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שבני העיר רגילים ברצח, לא יזהרו מלהרוג בשוגג.
'והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות ברוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם. את שלוש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלוש הערים תיתנו בארץ כנען ערי מקלט תהיינה'. רש"י: אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השווה מנין ערי מקלט שלהם משום שבגלעד מצויים רוצחים, שכתוב גלעד קריית פועלי און עקובה מדם.
ועוד נראה, כי אף השגגות יהיו מצויים לפי המזידים, כי כיוון שבני הערים פרוצים ורוצחים בזדון ורגילים בכך - היא קלה בעיניהם. כי אף הנזהר בהם מלהרוג במזיד, לא יזהר מלהרוג בשוגג. כי השוגג עצמו אינו חייב גלות אלא מפני שהוא קרוב לפשיעה. שהיה לו ליזהר שלא יבוא היזק ממעשיו.
חפץ חיים, ספר במדבר, פרשת מסעי, דף ק"ז עמ' ב, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורשה קהילה, דרך ההורים, דרך הזקנים,
'בני גד למשפחותם: לצפון משפחת הצפוני, לחגי משפחת החגי, לשוני משפחת השוני'. -
רש"י כתב שכאשר תהיה המשפחה מרובה - תיקרא על שם הבנים, ואם כן גם כאן נראה שאצבון הוליד בנים הרבה, ואזני מבניו היה, והוליד בנים הרבה, ונחלקו לשתי משפחות, וניטלה משפחת אצבון ונשארה משפחת אזני. אבל לרמ"ה ודאי קשה, שאם אזני זה, נתעברה אמו בביאתם למצרים, למה לא הזכיר מי הוא אביו, ולמנותן ולומר משפחת אביו ומשפחת בנו, אף על פי שלא היו לו בנים אחרים כאשר עשה בכולן. ... אבל לפי מה שכתב הרמב"ן לקמן, שגם רבי משה הדרשן מודה שאין הכתוב מזכיר משפחת האב עם הבן אלא כשיש לאב בנים אחרים, וגם לרמ"ה לא קשה, וקל להבין.
חפץ חיים, ספר מדבר, פרשת פנחס, דף קב עמ' ב, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד זכות אברהם להיות כאחד העם אך לא לגרש יושביה.
'גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני'. רש"י: גר מארץ אחרת ונתיישבתי עמכם. ומדרש אגדה אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקדוש ברוך הוא: לזרעך אתן את הארץ הזאת. ...
ומה שכתב רש"י, זיכרונו לברכה, בפרשת לך לך גבי: 'והכנעני והפריזי אז יושב בארץ - ולא זכה בה אברהם עדיין' - ומשמע כל זמן שהכנעני בארץ אינו זוכה בה ליטול אותה מן הדין. שונה שם, שבאותה שעה עדיין לא היה לו זרע, וה' אמר לו: 'לזרעך אתן' וכל זמן שלא היה לו זרע, הכנעני והפריזי היושב בה מתחילה, זוכה בה יותר מאברם, שרוצה לזכות בה עתה מכוח זרעו, אבל עכשיו, שכבר נולד לו זרע וכבר זכה בה, אף על פי שהכנעני והפריזי קיים, יכול ליטול אותה מן הדין. ...
וזה דוחק, שהכתוב השיבם שם לפי שיטתה,
שהיו אומרים שלוט הוא במקום זרעו. ועוד, שמה שלא זכה בה אברהם אבינו, זיכרונו לברכה, משום שעדיין הכנעני מתבקש לו זכות. וכתוב: 'ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה'. ואפשר לתרץ שוודאי אברהם זכה בה והיא קנויה לו בחזקה, ואת המקום אשר יבחר בו יקריב אליו. אך אין לו זכות לגרש יושבי הארץ. רק להיות כאחד העם לדור ולקבור ככל אוות נפשו.
חפץ חיים, ספר בראשית, פרשת חיי שרה, דף כג עמ' א, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שסתם הדברים, שיהיה ליבו משתוקק, ויחבב המצווה.
'ויאמר ה' אל אברם לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך'. - למה לא גילה לו הארץ מיד ואמר לו אשר אראך? כדי לחבב ארץ ישראל בעיניו, שעל-ידי שיסתום הדברים יהיה ליבו משתוקק ומתאווה לידע מה היא הארץ, ועל ידי זה תהיה חביבה המצווה בעיניו.
חפץ חיים, ספר בראשית, פרשת לך-לך, דף יד עמ' א, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942)