מקצת שבחו
חכם משה חפץ נולד לאימו ולאביו חכם גרשום בשנת תכ"ד (1663) בעיר טריאסטה באיטליה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי וונציה, ובראשם חכם שלמה בן ישעיה ניצה. היה תלמיד חכם, וידיו רב לו בשירה, בפילוסופיה, ובחוכמות הטבע.
בשנת תל"ח (1678) הודפס בוונציה ספר תנ"ך, ובעמודו הראשון נדפס שירו של חכם משה חפץ 'תורת א-לוהים חי לעת כזאת'. בספר 'מחברות עמנואל' של חכם עמנואל בן שלמה הרומי, שהועתק בכתב יד באותה עת בוונציה, נכתב פירוש קצר של חכם משה חפץ לשיר 'לשוד ולרש ילעג ישחק'.
בשנת תמ"ח (1688) קיבץ מקצת משיריו באיטלקית ובעברית לספר 'מזמור שיר', אשר עומד בכתב יד. בשנת תנ"ו (1696) הוציא לאור את ספרו 'חנוכת בית' - צורת הבית הנחרב, בדפוס ונציה.
בשנת ת"ס (1699) נפטר בנו גרשום במגיפה. באותה שנה, חכם משה חפץ, הוציא לאור את ספרו של בנו 'יד חרוזים', ובתוכו הדפיס את הספד רבו, חכם שלמה ניצה על בנו, גרשום חפץ.
בשנת ת"ע (1710) הוציא לאור בוונציה את ספרו 'מלאכת מחשבת' - על התורה, מאז יצא במהדורות רבות.
חכם משה חפץ נפטר ביום ל' בחשון בשנת תע"ב (1711).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שאי אפשר להשיג הטוב, טרם יעברו עליו יגונים ואנחות
אי אפשר לאדם להשיג הטוב, טרם יעברו עליו יגונים ואנחות. ושעבוד מצרים וגלות החל הזה יוכיחו. כדי שיהיה הדור הגון, מצודק, וזכאי לקבל הטוב. כאשר קודם עלות השחר יבוא חושך ויחשיך ממה שהיה. וטרם בוא הקיץ יתקרר האוויר. גם כן בדור המדבר, הוצרכו להתברר ולהתלבן ארבעים שנה, בצרות צרורות על שכמם, על שכיוונו ליבם למקום, וזכו לירש את הארץ.
'מלאכת מחשבת', דף קס"ב ע"ב, ורשה, תרע"ד (1914)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שחנו במדבר להתבודד כדרך כל מבקש ה' ועיון תורתו
אמר: 'ויחנו במדבר', וחזר ואמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. ... ואמרו במדרש רבא: 'והנה סולם' - זה סיני, 'מוצב ארצה' - ויתייצבו בתחתית ההר. נראה שליעקב נראה בחלומו מעמד הר סיני. ...
אף ישראל בבואם לסיני חנו במדבר להתבודד, כדרך כל מבקש ה' לימוד ועיון בתורתו. כאשר אמר דוד: 'ואתהלכה ברחבה כי פקודיך דרשתי' - רצונו שילך ברחבה, בארץ לא עבר בה איש, ללמוד פקודי ה'. ככה עשו ישראל. ונתן הכתוב טעם לפעולתם: כי גם יעקב עשה כן, 'ויחנו' המה במדבר הואיל וגם ישראל אבינו, חנה שם ימים מקדם נגד ההר, והתבודד במחשבתו במעמד הר סיני.
'מלאכת מחשבת', דף ע"ח ע"א, ורשה, תרע"ד (1914)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמירתם היא טעמם כי אין מופת לאמונה
'ושמרתם את דברי הברית הזאת, ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון' - כל מעשה אשר נעשה תחת השמש, יקדם הלימוד וההשכלה בו, כי איך יעשה אדם דבר ולא למדו?! לא כן בדברי ה' ואמונתו, אשר ייטב בהם העשייה בלי לימוד במחשבה, ולהקדים 'נעשה לנשמע'.
כי אמנם בדברי התורה, תועלת רוחני אין בו לימוד, ראיה או מופת, וכל המרבה לעסוק בה, יוסיף להפליא פלא ברוחניות ובמושכלות ... ודבר המובן בלימוד כאשר למד איש בו הטעם, כבר ידע תועלתו ויעשנו לתכלית התועלת. אולם התורה והמצווה אין בהם טעם, ושמירתם היא טעמם. כי אין מופת לאמונה, וכאשר יעשום יבינו בהם תועלת רב. הלכך היה מן ההכרח שיקדימו ישראל 'נעשה לנשמע', והיה ראוי שיעשו כדי שישמעו סודות התורה, ויפתחו להם שערי בינה אחר הלימוד והעיון.
'מלאכת מחשבת', דף קנ"ח ע"א, ורשה, תרע"ד (1914)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד כי ריב אברהם ולוט היה שלוות הכנעני והפריזי
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד כי ריב אברהם ולוט היה שלוות הכנעני והפריזי.
'ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, והכנעני והפריזי אז יושב בארץ'. - כי ינצו אנשים ויתקוטטו יחדיו, ישיש וישמח האמצעי שביניהם, והשלישי ייהנה מתלונותם, ובהצותם זה עם זה. וכבר שגור בפי כל המשל: 'בין שני אנשים מריבים - השלישי שמח'. ובהפך האהבה בין חברים מקשיבים היא סיבת כל הטוב, ושאויביהם ייראו מהם, וישבו המה לבטח. זהו רצונו של מקרא. כי ריב ומדון אברהם ולוט, היה שלוות הכנעני והפריזי, שהיו יושבים בארץ בהשקט. ולמדנו שהכנעני לא עשה כמעשיהם. וגם בהיותם שתי אומות: כנעני, פריזי - מכל מקום, שלום ביניהם, ולגוי אחד יתחשב, וכולם בשם כנעני יקראו. ובהיותו 'חבור עצבים הנח לו' ויושבים לבטח לעם אחד.
'מלאכת מחשבת', דף כ"ו ע"א, ורשה, תרע"ד (1914)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לכל אחד מתנה נבדלת, שלא יאמרו שלך גדול משלי
'איש אשר כברכתו ברך אותם' - שהקנאה והשנאה לא תאונה כל כך בין איש לאיש, אשר איננו בן גילו, ולא חלק ה' אליו כמתנת ידו וכברכתו, כאשר תיפול בין אדם לדומה לו באיזו טובה או שררה. כי אז יקנא אחד לאחד בחושבו שהושפעה לחברו, אותה טובה יותר ממנו. ...
יעקב ברצותו לחבר את האהל, ולא יקנאו בניו זה לזה, ויחיו באהבה ואחווה, להסיר שנאה מליבם, אמר: 'הקבצו ושמעו בני יעקב' - שקבצם כולם יחד. גם בברכתו השתדל לברך לכל אחד ברכה הראויה לו. ולכל אחד ביקש מתנה טובה משונה ונבדלת איש מאחיו, שלא יאמרו שלך גדול משלי. ... והיה זה שלום, לפי שלכל איש ואיש נתן לו ברכה מיוחדת, לבל יקנאו איש באחיו.
'מלאכת מחשבת', דף נ"ה ע"ב, ורשה, תרע"ד (1914)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד אף שהעני עז פנים, נעשה הצדקה למען קדוש ישראל
על היות עני בישראל, לפעמים, עז פנים נבל, ונבלה ידבר כל רוחו, יוציא לומר: תנו לי צדקה כי חובה היא עליכם. וישאל פנים זועפות וברוגז פנים. ולכן יסבב, כי רוב בני אדם יחרה אפם על חלומותיו, ועל דבריו, וימנעו עצמם מלתת לו צדקה, באומרם שאין לו צורך, ואילו נכונים דבריו לא יצא עתק מפיו, לדבר גבוהה. אין זה כי אם רוע לב, ואדם שאינו הגון. ואם אחד מיחידי סגולה יאסוף עני אל תוך ביתו, העני ההוא יעשה מעשה היצר הרע נכנס בעני, ולא זז משם עד שקנה בעל הבית אדון לעצמו.
ומידה רעה כזאת היא ברוב העניים שבימינו. עד כי 'חדלו פרזון בישראל', והולכי נתיבות יושר. ואם יתנו צדקה יתנוה בכאב לב, ודברים קשים כגידים. הזהיר לנו הכתוב את כל זה דרך מליצה, והוכיחנו לבלתי הביט אל דברי העניים, ואל מעשיהם הרעים, ולא נשגיח אם יענו אותנו קשה. ונעשה צדקה בלב טוב ובפנים מאירים למען קדוש ישראל, ולא למענכם.
'מלאכת מחשבת', דף ק"ו ע"ב, ורשה, תרע"ד (1914)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שפשתה הצרעת לעזוב האחדות ודם הקרובים
פשתה הצרעת באדם אשר על פני האדמה, לעזוב האחדות ודם הקרובים, והאחווה על הארץ ישפכנו כמים, ובאה עלינו נבואת חכמינו זיכרונם לברכה: 'בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו'. עד כי על הרוב, אם המצא ימצא לאיש אהוב נאמן, מכל מקום, לא נביט קרובים, אלא אויבים זה את זה. ורוח השנאה מבצבץ ועולה ביניהם, והוא בין אחים יפריח, יוציא פרח, ויצץ ציץ, ותבער כאש להבה, 'מים רבים לא יוכלו לכבות' התחרות והקנאה, ונהרות הקורבה לא ישטפוה. על כן ראוי לשמור מאוד לבל יתחיל שביב וניצוץ הריב בין הקרובים.
'מלאכת מחשבת', דף כ"ו ע"א-ע"ב, ורשה, תרע"ד (1914)
1711-1663