מקצת שבחו

'ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד' - ודרך רמז ילמד לאדם דעת: שבהיותו יושב על שולחנו לאכול לחם, שלא יהיה מאלו שנאמר בהם: 'ואוכל פתי לבדי', אלא יפרוס מלחמו, ויתן ויחזור ויתן לדלים אומללים המחזרים על הפתחים.
וזה אומרו 'ונתת על השולחן לחם פנים' - רצונו לומר: שתיתן מתנות בהיותך יושב על שולחנך מלא דשן, והמתנות שתיתן הם 'לחם פנים' - רצונו לומר: שתיתן לחם לאותם פנים חדשות של עניין אביונים אשר 'לשאול הגיעו', שזו ודאי היא צדקה מעולה - אחד שהוא לחם, שקרובה הנאתו. ועוד שהיא מהלחם עצמו אשר אתה אוכל, שמסתמא היא פת נקיה אשר ביררת לחלקך, ועוד שהוא מן המזומן לפיך, באופן שתצמצם לעצמך על כדי ליתן להם, ובזה שכרך גדול.
זהו אומרו 'ונתת על שולחן לחם פנים' - רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן, לחם לאותם פנים חדשות שהם העניים, שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז 'לפני תמיד' - רצונו לומר: תזכה שיהיה על שולחנך לפני תמיד, על דרך 'זה השולחן אשר לפני ה'.

'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות' - בזכות זה שמקבלין דין שמיים עליהם, שלא למרוד באומות העולם עד עת קץ - בא הקץ. 'מדלג על ההרים' - בזכות אבות, שלא רצו ליקח בזרוע, אף אם להם לבדם נתנה הארץ למורשה.
ומצינו שאברהם ביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים יקרים. וכן יעקב ביקש וקנה במאה קשיטה. ולמרוד לא מרדו באומות העולם, על ידי זה מקרבין את הגאולה, שזכות אבות מסייעת בדבר זה, לחלוק כבוד למלכות ולמי שהשעה משחקת לו. וקיימא לן.

מצאתי טעם העולם כשמזכירין את השם - מנשקין אצבע צרדה, וכן כשמסיימין קריאת שמע או תפילה או ברכה, ומנהגם של ישראל - תורה.
את מוצא במזמור י"ט: 'פקודי ה' ישרים' - ארבע פעמים חמש תיבות. ובכל פעם מזכיר את ה' במילה השנית. יחשוב 'פקודי' - כנגד האגודל, ה' - כנגד האצבע, 'ישרים' - כנגד אמה, 'משמחי' - כנגד קמיצה, 'לב'- כנגד זרת. וכן 'מצוות ה' ברה מאירת עיניים'. וכן 'יראת ה' טהורה עומדת לעד'. וכן 'משפטי ה' אמת צדקו יחדיו'. הרי בכל פעם השם מכוון כנגד האצבע.

עמד לפנינו היקר מסעוד בן יחייא בן זקן ... ותבע שורת הדין מלשאת עם הציבור משא מלך ושרים בכל אשר יושת עליהם, לפי שרואה עצמו הלוך וחסור בתשות כוח מחמת זקנותו, שהוא היום כבן שבעים שנה, ואור עיניו גם הם אין איתו וחשכו הרואות גם לא ע"י ארובות, והא בזה תלוי, שאין מלאכתו נעשית עתה כמו אז כי אפסו כוחותיו, וידיו כבדים להביא מדי העבודה למלאכה, והלוואי ואולי יוכל להספיק בר ולחם ומזון נפשות ביתו.
ואחר שכן הוא מצינו שתביעתו נכונה, ודבריו בהשכל, שפשוט וברור הוא שכדבריו כן הוא, שפטור ומותר מכל מין מס והטלה אשר יושת על הציבור, שכן עמו דבר מימי עולם בעיר הלזו לפטור מכל מיני מסים לאיש גם שב, גם ישיש, ואין לנו לזוז מהמנהג משום 'ואל תטוש תורת אמך', אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד.

יוֹנָה עַד אָנָה תֵלֵכִי נָעָה גַּם נָדָה בַּגּוֹלָה מִנְעִי נָא קוֹלֵךְ מִבֶּכִי יַעֲלַת חֵן הַכְּלוּלָה עַל כָּל עֲלָמוֹת תִמְלֹכִי לְשֵׁם תִּפְאֶרֶת וּתְהִלָּה לֹא יִקָּרֵא לָךְ עֲזוּבָה לֹא תּוֹסִיפִי עוֹד דַּאֲבָה הִנֵּה שׁוֹפְטַיִךְ אָשִׁיבָה כְּקֶדֶם וּכְבַתְּחִלָּה