חכם יצחק חזקיה למפרונטי
חכם שלום אביצרור


subscribe
media
kiah.org.il

מקצת שבחו

חכם יצחק חזקיה למפרונטי נולד לאמו ולאביו חכם שמואל, בכ"א בשבט תל"ט (1679), בעיר פרארה שבאיטליה, אליה הגיעה משפחתו מתורכיה, בראשית המאה. 
בשנת תמ"ח (1685), בהיותו בן שש, מת עליו אביו, ואמו מסרה אותו ללמוד בבית מדרשם של החכמים חכם שבתי ריקנאטי וחכם שבתי סנגויניטי, וחכם מנוח פרווינצאל בעיר לוגו. לאחר מכן נסע חכם יצחק למפרונטי הצעיר לעיר פאדובה על מנת ללמוד רפואה, ובזמן שהותו שם למד במקביל גם בישיבת פאדובה שבראשה עמד החכם הרופא רבי יצחק חיים כהן מהחזנים. לאחר סיום לימודיו נסע למנטובה ולמד אצל ראש רבני איטליה, חכם יהודה בריאל. 
בשנת ת"ע (1710) הוסמך לרבנות ובשנת תק"ג (1743) נבחר לכהן כראש ישיבת פרארה. 
חיבורו הידוע ביותר של חכם יצחק למפרונטי הוא האנציקלופדיה ההלכתית 'פחד יצחק' - אוסף עצום בן ארבעה כרכים המכיל כמעט את כל המושגים והמונחים מספרות התלמוד, המדרש והספרות הרבנית, על-פי סדר האלף-בית. הכרך הראשון נדפס בוונציה בשנת תק"י (1750). בשנת תקי"ג (1753) נדפס הכרך השני. שאר החלקים נדפסו לאחר מותו על ידי בנו שלמה. במאה ה-19 פורסמה האנציקלופדיה כולה ע"י 'חברת מקיצי נרדמים' בעיר ליק שבגרמניה. 
חכם יצחק למפרונטי שימש כרופא, ובמקביל עסק בחינוך. הוא הקים בית מדרש למבוגרים, שלמדו תורה לאחר שעות העבודה. תחת ניהולו, הוציאה ישיבת פרארה כתב עת פנימי בשם 'ביכורי קציר', שהכיל מחקרים הלכתיים של תלמידיו. 
חכם יצחק למפרונטי נפטר ביום י"ב בכסלו תקי"ז (1756). 
מקום קבורתו אינו ידוע, מכיוון שזמן קצר לפני מותו הוציאה האינקוויזיציה צו שאסר לסמן קברי יהודים במצבות. עם זאת, בשנת תרל"ב ( (1872הניחה עיריית פרארה לוח זיכרון לכבודו על הבית שבו חי ופעל.
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שאין דין הנוצרים כעובדי כוכבים, שכוונתם לעושי שמיים וארץ.
חס וחלילה לדבר על המשיחיים הנקראים בלשון לעז קריסטיאני, יען כי אינם עובדי עבודה זרה והם מאמינים באחדות א-להים, ואינם חשודים בשפיכות דמים, ולא על הרביעה, ולא על הגזלה, אלא עונשים באכזריות חמה יותר ממנו כל שופכי דמים וכל שוכב עם כל בהמה. ...
והם אין מסיבתם לעבודה זרה אלא את א-להים הם עובדים, ואנו מתרפאים מהם כל היום, ומסתפרים מהם כל שעה, והם ממנו במצוות מעלת החוקר והשרים, ואין לנו חשש איסור ללמד להם דברי תורה כידוע.
אבל כל ספרינו וגם ספריהם מדברים סרה על עובדי אלילים ועל עובדי כוכבים או מזלות או תרפים והם הם הנקראים גיינטיליטא (גויים) - 'אשר לא ידעו את ה': והם חשודים בשפיכות דמים והרביעה והגזלה וסתם מסיבתן לעבודה זרה, ואסור לומר כמה נאים הם לפי שהם רעים בעיני ה', ואסור להתרפאות ולהסתפר מהם, כי אולי ידם תשפוך את דמנו. ואסור למסור להם דברי תורה כי פיהם טמא דבר שוא ואין להכניס דברי תורה במקום הטנופת. ...
ולא אמרו חז"ל דבר זה אלא על הגוים שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים ובחדוש העולם. אבל אלו הגוים אשר אנחנו אומה ישראלית גולים בצל שלהם, ומפוזרים ביניהם, מאמינים בחדוש העולם וביציאת מצרים ובכמה עיקרי הדת וכל כוונתם לעושה שמים וארץ.
פחד יצחק – חלק ראשון, עמ' א, "חברת מקיצי נרדמים", ליק, תרכ"ד-תרכ"ה (1864)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לקבוע עיתים לתורה, לפי שהאדם צריך להתעסק בדרך ארץ.
'אדם שמכניסים אותו לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה. קבעת עתים לתורה' ...
פירוש: 'קבעת עתים לתורה' - לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, ש'אם אין דרך ארץ אין תורה' - הוצרך לקבוע עתים לתורה, דבר קצוב, שלא ימשך כל היום כולו לדרך ארץ.
פחד יצחק – חלק ראשון, עמ' מ"ז, "חברת מקיצי נרדמים", ליק, תרכ"ד-תרכ"ה (1864)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מאמר רבותינו 'אוזניים לכותל' כפי חכמת ההנדסה.
בעיר מנטובה, מחוץ לפתח העיר הנקרא טע, יש ארמון מלכים הנקרא 'פלאצו דילטע', ושם בית וחדר גדול מאד נבנה בארקיוולטי, והיושב בזווית זו ומדבר דבריו בפיו, קרוב אל הזווית בקול נמוך מאוד מאוד עד כי אפילו האנשים הקרובים אליו לא ישמעו מאומה. האיש הנותן אוזנו בזווית שכנגדו באלכסון, ושמע כל הדברים הנאמרים בלחישה ברורים מאד ובשפה ברורה. ואני המחבר פעמים רבות הייתי שם וניסיתי. ושמעתי שכיוצא בזה נמצא בהרבה מקומות באיטאלייא וחוצה לה. ודבר זה קל להבין למי שיש לו יד בחכמת ההנדסה.
ואולי לזה כיוונו רבותינו באמרם: 'אזנים לכותל' - כלומר לפעמים אדם מדבר וחושב שאין שומע - וטועה, יען כי דבריו נשמעים למרחוק בהקרב האוזן לכותל, וכאילו יש לכותל אוזניים לשמוע. וזהו אמרם בגמרא חגיגה פ"ב: שמא יאמר אדם מי מעיד בי?! - אבני ביתו של אדם וקורות ביתו ורהיטי ביתו של אדם מעידים בו.
פחד יצחק – חלק ראשון, עמ' צ"ה-צ"ו, "חברת מקיצי נרדמים", ליק, תרכ"ד-תרכ"ה (1864)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאין ללמוד ממנהג תספורת בערב שבת בספירת העומר לדין האבל.
תראה שטעם ההיתר הוא מעיקר איסור תספורת בעומר, ואינו מן הדין אלא ממנהג. ובא מנהג ומבטל מנהג בטעם כלשהו, וכן כתבו בשם התוספות. וכתב עוד שם, ואני ראיתי כמה קהילות שלא נהגו מנהג זה כלל, ומסתפרים בכל שבוע כמנהגם לכבוד שבת. וכיוון שאין זה קבוע בכל ישראל וכו' יוצא מן הדין. ...
וראה כל הקולות האלה ושאר קולות הובאו בפוסקים בעניין תספורת בעומר, ואיך יעלה על לבבך להביאם באבלות סתם. ... אלא האמת יורה דרכו כפי שלמדנו שיש להביא קולות החמור לקל, ולא קולות הקל לחמור. ולו יונח שאנו אומרים הלכה כדברי המקל בפוסקים, ודאי שלא נאמר כן בכל פוסק, המקל מדעתו וסברת נפשו.
פחד יצחק – חלק ראשון, עמ' י"ג, "חברת מקיצי נרדמים", ליק, תרכ"ד-תרכ"ה (1864)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד מעלת אמירת תפילת הקדיש בכוונה, שעל ידי כך מתבטלות גזירות
'אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא, מברך בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו שנאמר: בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'' - והפסוק שהביא התלמוד לראיה, נראה לדעתי הכותב, שמוכיח בדברי האומרים: 'בכל כוחו' - שפירושו בכל כוונתו, שכך לומד לה: בפרוע פרעות - פירושו בטול פורעניות ... 'בהתנדב עם' - רוצה לומר: שמכוונים כמו מי שמביא נדבה, שהוא מרצונו הטוב ומתכוון לה ביאה לרצון.
פחד יצחק – חלק ראשון, עמ' קפ"ד, "חברת מקיצי נרדמים", ליק, תרכ"ד-תרכ"ה (1864)