מקצת שבחו

בפרט שהם נחלקים לכמה מחלוקות והרבה כתות, ונעשו עדרים עדרים, עדר עדר לבדו, שונים ומשונים כל אחד מחברו בהרבה שינויים, ספרדים, אשכנזים, תימנים, בוכרים ועוד. ואיך יתאחדו כל העצמות האלה לגוף אחד? והלא אנו רואים שבכל עיר קטנה אחת, יש בה הרבה חילופי דעות והרבה מחלוקות, ואיך ישובו להיות לעם אחד? ורוח אחת לכולם? איך יתקרבו העצמות היבשות עצם אל עצמו ויהיו לגוף אחד ובשר אחד? ...
והנה הדברים שעל ידם יגאלו וישובו לארצם להיות גוי כמאז ומקדם ... הסרת השנאת חינם מבין איש לחברו, ואדרבא יעשו אהבת חינם להרבות האהבה והאחדות בישראל, וזה יהיה ע"י ריבוי מפעלי החסד ומוסדי הצדקה, שעל ידיהם יתאגדו כל ישראל לגוף אחד. שאז כל אחד מרגיש בצער חברו כאילו חברו איבר מאבריו, ומשתדל להיטיב עמו להצילו מצרתו. ועל ידי כן תתרבה האהבה והאחדות ביניהם, וירבו לעשות צדקה וחסד זה עם זה, ועם העניים והאביונים, ובזה יזכו להיגאל.

ישראל מטבעם, שהוא נחלה להם מאבותיהם, המה מוכשרים להכיר ולדעת יסודי ושורשי הלימודים הללו, שהם מציאות וייחוד השם. ולכן נבחרו מאז לעם סגולה לממלכת כוהנים מורים, ומלמדים לעמים מציאות השם ויחודו. ואחת הכוונות לפזרם בגויים היא כדי לפרסם ולהודיע מציאות וייחוד ה' לכל העולם. כאומרם זיכרונם לברכה: 'צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרם לבין האומות'.
וזאת היא ירושה לנו מאברהם אבינו, עליו השלום, שהוא הכיר את ה' מעצמו, והיה גולה ומטולטל לפרסם וללמד לכל, דעת ה' ודעת דרכיו. ...
ולכן תעודת עם ישראל היא לפרסם יחוד ה' ודרכו בעולם. ועשו והצליחו בתעודתם זאת, כי יסודי שתי הדתות, שרוב היישוב מהם, מתורת ישראל נלקחו, וכולם מודים במציאות ה' וייחודו.

'אדריאנוס, שוחק עצמות, ימחה שמו, שאל את רבי יהושע בן חנינה: אמור לי, מהיכן אדם מציץ לעתיד לבוא? אמר לו: מלוז של שדרה'. -
שאל הקיסר הזה לרבי יהושע, שהוא היה הגדול שבחכמי ישראל: 'מהיכן אדם מציץ לעתיד לבוא?' - רצונו לומר: ישראל, הקרויים 'אדם', מאין ימצאו חיים? ואיך המה מאמינים בגאולה העתידה? ...
והנה רבי יהושע, היודע סוד הקיום של ישראל השיבו בקצרה ואמר לו: 'מלוז של שדרה' - רוצה לומר: שעוד יש בישראל ניצוץ אחד קטן, שאינו כלה לעולם, ואי אפשר לשום מלך ואנוש להכחידו מהם. והניצוץ הזה יש בו כוח טמיר, עזוז ואדיר לקיים ישראל לבל יאבדו בגלותם ועוניים ומרודם.
ועוד גנוז בתוכו כוח גדול ונורא, להיות בעתיד לשלהבת נפלאה, לאור גדול המאיר לישראל ולעולם כולו. והניצוץ הזה הוא תורת ישראל, שהיא האבר היסודי, הלוז של שדרה של הגוף, של האומה.
והניצוץ הזה, הלוז הזה של התורה אינו כלה לעולם, וגם אם יאספו כל עמי תבל ללחום כנגדו, בם יפולו ויכלו, ועליו לא יוכלו.

מת בקרבנו הרגש של כבוד עם, חדלה ממנו הכרת עצמיותנו, אפסה ממנו התאווה והשאיפה ללאומיות לארץ מולדת. כל כך מת הרגש בקרבנו, עד שאין אנחנו מתאווים להטיב את מצבנו אנו, על ידי אנחנו בעצמנו, רק מצפים אנו לשולחן אחרים או לגדולות ונפלאות.
והמשורר הלאומי מתמרמר וקורא: 'אכן חציר העם יבש היה כעץ, אלפי שנות חיי נדוד גלות גדולה מנשוא, התעו אחור הלב, אבדה עצה מגוי'.

המשכילים הראשונים בתקופת חכמי ספרד השכילו וידעו היטב את עומק היהדות ועזוז גאונה. התורה והמשכל כאחיות תאומות התהלכו ביניהם, ושלום ואמת היה בין הנטיות הרוחניות שלהם. ולכן בחכמתם והשכלתם עשו חיזוק וקיום ואזנים לתורה ומסורת. ...
אך המשכילים החדשים, שבדור עבר לא השכילו כל זה. לא חדרו אל עומק הרעיון הגדול של היהדות. לא השכילו שרוח התנ"ך והמדרש והרעיונות הנשגבים שבהם, המה מולדת נשמת העם, שהתפתח והשתלם במשך אלפי שנים.
לא השכילו שאדרבה, כל דורש חכמה ומושלם בידיעות העולם, נחוץ לו למלאות חובתו הטבעית, לכבד מסורת הקודש, כאשר יכבד איש את אביו ואת אמו. ולכן הרחיקו ללכת והחליפו את השיטה.