מקצת שבחו

'כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' - יש לדקדק, שלמה נכתב תיבת 'עוצם' חסר וא"ו?
ונראה שיובן על פי מה שידוע שהאשה נקראת עצם, כדכתיב בבראשית 'עצם מעצמי', ולכך נכתב כאן חסר - לרמוז אל האישה.
עוד נקדים במה שאמרו רז"ל על פסוק 'אשת חיל' - שחיל הוא כינוי לשכינה. גם כבר כתבנו שאם האדם הוא הדוק עם הקב"ה גם אשתו אינה מנגדתו. וזה רמז הכתוב כאן 'כוחי ועצם ידי' - דהיינו: האישה, אם היא עמדי, בידוע שהשכינה עמדי, וזהו עשה לי את החיל הזה. ודייק ותמצא קל.
או יאמר באופן אחר, שידוע מה שאמרו רז"ל: 'אישה ואיש שזכו - שכינה ביניהם'. וזה אפשר שרמז כאן הכתוב 'כוחי ועצם ידי' - דהיינו: כשזכינו אני והאישה, אזי בוודאי שהשכינה בינינו. וזהו 'עשה לי את החיל הזה' - שחיל הוא השכינה, כאמור, ודייק ומצא קל.

לב ידרשוהו רוחי ונשמתי, כי בי חשק נפשי, לדרוש את תורת ה'. אביעה חידות, אלו דברי אגדות, בהם ובשמותיהם, 'דרושים לכל חפציהם', 'אשר תקראו אותם במועדם', מהני מילי מעלייתא.
ויהי מאז אמרתי אני אל ליבי: ומה אניח ליום זקנה, לו חפץ ה' - והראני אותו, ואת נויהו ואשלם לה' את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. אודה ה' מאוד בפי, ויביאני אל המקום אשר בחר בו ה', על אדמת הקודש ירושלים של זהב תבנה ותכונן, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו מחזיקנא טיבותא.

הנה תחילה וראש ראוי לברר אם מהעיקר יש לי דין תלמיד חכם - כיוון שאני כהיום הזה עומד בעסקי המשא ומתן, להביא טרף לביתי, כדי שלא אצטרך לבריות, כמאמרם זיכרונם לברכה: 'פשוט נבלה בשוק'. ואל א-לוהים הוא יודע כי כמה צער בנפשי על זה שאני עוסק בפרקמטיא, אבל מה אעשה כי הוצאה מרובה, מפני יוקר השערים, ואי אפשר לומר ונקה, ועל כיוצא בזה אמרו רז"ל: 'עשה שבתך חול', ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה' חס ושלום. ...
כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו ארעי, כגון שיש לו עיתים קבועים ללימודו, ואינו מבטלה כלל, ושאר היום כשהוא פנוי ממלאכתו שאינו צריך למזונותיו הוא חוזר על הספר ללמוד, ואינו מטייל בשווקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, ולא לאצור ולהרבות ממון, לזה אני קורא תלמיד חכם. והמבזהו, משלם קנס המפורש בירושלמי.

לא אמרנו 'מנהג מבטל הלכה' - כי אם בהלכה ברורה, והמנהג נתפשט היפך ההלכה. אמנם בדין שעיקרו תלוי בפילוג הרבנים - לא אמרו זאת.
וטעם הדבר היה נראה לי, משום שהיכן שיש פילוג בעיקרו של הדין, יש לומר שחכמי אותו הדור נקטו בפשוט כחד, ונשתרבב המנהג לפסוק ההלכה כאותו מאן דהוא, ואין זה 'מנהג מבטל הלכה', אלא 'מנהג מקיים הלכה'. שנקטו בפשוט לפסוק הלכה כאותו מאן דהוא.

כל מקום שכתוב 'זכירה' - נראה לי דהיינו שצריך שיוציא הדברים בפיו. כגון יציאת מצרים וכיוצא, שכתוב בה: 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'. ומניין אני אומר אותה? - ממה שכתוב בזכירת עמלק: 'זכור ואל תשכח' - ודרשו רז"ל: 'זכור בפה ואל תשכח בלב'.
וכן בעניין קריאת המגילה מובא לנו במגילה משכתוב באסתר: 'והימים האלה נזכרים', וכתוב שם 'כתוב זאת זכרון בספר' - הרי שזכירה צריך שיהיה בקריאה, דהיינו שיוציא הדברים בפיו.

בהקדש עניים סתם במקרה, כגון ציבור שהקדישו במקרה מפני יוקר השערים, או מפני סיבה אחרת, לעניים סתם, ואינם ידועים העניים, המקרה כזה מוכח שאפילו לדבר מצווה אסור לשנות.