מקצת שבחו
חכם יצחק גויטע נולד לאמו ולאביו חכם פריג'א גויטע, ביום כ"ט באייר תקל"ז (1777), בעיר טריפולי שבלוב. מקורה של משפחתו מן העיר גויטע (GUETE) בספרד, ומשם נדדה לצפון אפריקה עם רבים ממגורשי ספרד.
חכם יצחק גויטע למד תורה בישיבותיה הגדולות של טריפולי מפי חכם משה לחמייש, חכם חיים ואתורי וחכם שלום פלוס. במלאת לו עשרים שנה עזב את טריפולי והתיישב בליוורנו שבאיטליה, בה למד את מלאכת המסחר. לימים נודע כסוחר בעל עושר מופלג וכנדבן גדול. אגדות-עם סופרו על הגיעו לליוורנו כנער עני שהחל את דרכו כמשרת והפך לגביר.
בשנת תקנ"ט (1799) חכם יצחק גויטע עבר לעיר טריאסטי שבאיטליה, בה שהה חמישים ושבע שנים רצופות. בהיותו בטריאסטי נשא לאשה את הגברת מזל טוב, ונולדו להם שתי בנות ושני בנים, שנפטרו בגיל צעיר. עם זאת, בני הזוג התנחמו בחתניהם ובנכדיהם שנודעו גם כן בחכמתם ובחסידותם.
חכם יצחק גויטע הקים בתי כנסת וישיבות לרוב, באיטליה, צפון אפריקה וארץ ישראל, ותמך באופן קבוע בתלמידי חכמים רבים מספור. בנוסף, נודע כתלמיד חכם עצום וחיבורו המקיף בארבעה כרכים על התלמוד, 'שדה יצחק', מכיל חידושים רבים. חלקו הראשון של הספר פורסם בשנת תר"ו (1846) והאחרון בשנת תרט"ז (1856). באותה שנה זכה ועלה לארץ ישראל בהיותו בן שבעים ותשע שנה, וקבע מושבו בצפת.
חכם יצחק גויטע נפטר ביום ח' בשבט תרי"ז (1857), פחות משנה לאחר עלייתו לארץ. שמע פטירתו הכה גלים בכל העולם היהודי, וגדולי חכמי ארץ ישראל הספידו אותו בחצר בית הכנסת שהוקם בכספו.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד מוסר מהבהמה, הפושטת ידה במותה, שלא ייקח הממון.
'היתה ידה כפופה ופשטתה, דבר שהמיתה עושה׳. - נראה שטבע זה נתן הקב״ה בבהמה בדומה באדם. שכל זמן שהוא חי כופף ידיו, וברצונו הוא מושך בידיו אליו כל ממון שבעולם. וכשהוא סמוך למיתה הוא פושט ידיו ממנו, ואינו חושש בשום ממון.
ושמא נבראת כן (הבהמה) שיראה האדם ויטול ממנה מוסר, שלא יהיה להוט אחר הממון, ויזכור כי במותו לא יקח כלום ויעזוב הכל, כבהמה זו שפושטת ידיה במותה. וכמו שאמרו בסוף עירובין: 'מליפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו - אלמלא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, וגזל מנמלה'.
ספר שדה יצחק - חלק ב', עמוד נ' (מסכת חולין דף ל"ח גמרא), א. מ. אוטולינגי, ליוורנו, תר"ז (1845-6)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מביא ראיה , שישר עדיף מצדיק.
'בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל'. - כך למדנו: לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, שכתוב 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה', ורש"י פירש: 'ישרים לשמחה - שישרים עדיפין מצדיקים' עד כאן לשונו. ....
והרשב"א ז"ל כתב: שהישרים היא מדרגה למטה מצדיקים, ועיין שם. ומהרש"א ז"ל כתב: 'וכן נראה מנוסח 'נשמת', שסדרן ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים' עד כאן לשונו.
ולזה לפי עניות דעתי יש להשיב ממה שכתוב באבודרהם ז״ל: שמי שתיקן זה הנוסח היה שמו יצחק, ושם אשתו רבקה, ולכן הוצרך לסדר תחילה ישרים ואחר כן צדיקים. ומצינו ראיה לדברי רש״י מפסוק מלא בתורה: 'צדיק וישר הוא', מכיוון שנכתב ישר אחר צדיק משמע - שישר עדיף מצדיק.
ספר שדה יצחק - חלק א, עמ' פ"ד (מסכת תענית פרק ראשון דף ט"ו גמרא), א. מ. אוטולינגי, ליוורנו, תר"ו (1844-5)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד טעם שהמתפלל ביחיד יעמוד מול חלון הפונה מזרחה.
'היה עומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל.' - לא תאמר כנגד ארץ ישראל בלבד, אלא כנגד ארץ ישראל וכנגד ירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים - רבנו יונה. וראיה לזה מדניאל שהיה בחוצה לארץ וכתוב: 'וחלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים'.
אפשר לומר שהטעם הזה מפני שעל ידי ראיית האור תתיישב דעתו יותר ויוכל לכוון כראוי או גם רוצה לומר שיהיו פתוחים החלונות כנגד המזרח כנאמר בכתוב: 'נגד ירושלים', מפני שעל ההבטחה הזאת יכוין בתפילתו כנגד המקום יותר, ותהיה תפילתו רצויה ומקובלת.
ספר שדה יצחק – חלק א, עמ' י"ג-יד (מסכת ברכות פרק ד דף ל' גמרא-פרק ה דף ל"א גמרא), א. מ. אוטולינגי, ליוורנו, תר"ו (1844-5)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להקדים שלום לחברו העני, שלא יהיה גזלן.
'ואמר רב חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחברו, יקדים לו שלום.' - נראה לי מפני שדרך העולם, העני מקדים שלום, לכן בא רב הונא ללמדנו עצה טובה: שכל שיודע בחברו עני, שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום. וטעמו טעים: משום שאם העני נתן לו שלום והוא לא החזיר, נקרא גזלן.
ספר שדה יצחק - חלק א, עמ' ג' (מסכת ברכות פרק א דף ו ע"ב גמרא), א. מ. אוטולינגי, ליוורנו, תר"ו (1844-5)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' פוסק ששייך גוי בתורת סוכה, שסוככת עליו מן החורב.
'סוכת גוים, סוכת נשים, סוכת בהמה, סוכת כותים, סוכה מכל מקום - כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה'. ... יש לדקדק, מאחר שסוכת כותים כשרה, כל שכן סוכת נכרים? ואפשר שבא להשמיענו שאפילו שעשאוה כותים לשם סוכה, אין סומכין עליהם, כיוון שאין להם 'ולפני עור לא תתן מכשול', וצריך לבודקה אם נעשית כהלכתה.
ראיתי בפסקי מסכת סוכה של רבינו ישעיה מטראני הראשון ז״ל: ... שלמדנו - שחיטת נכרי נבילה, ואף על גב שישראל עומד על גביו וראה ששחט יפה ובסכין בדוק׳ הויא נבילה, וטעמו משום שלא שייך בתורת זביחה. וכך גבי סוכה - כיון שלא שייך גוי בתורת סוכה תהיה סוכתו פסולה והניח בקושיא.
ולי אני המך, לפי עניות דעתי מיעטן הכתוב, מ'זבחת ואכלת' - ממי שהוא זובח ובר זביחה אתה אוכל, להוציא נכרי שלא בר זביחה הוא, שהרי אוכל נבילות. אבל עשיית סוכה, כיון שעשייתה לצל היתה, ולזה היא נקראת סוכה, אפילו גוי שייך בגווה, שסוככת עליו מן החורב.
ספר שדה יצחק - חלק ג', עמ' ב' (מסכת סוכה פרק ראשון דף ח' ע"ב), א. דלטורא, וינה, תרי"א (1851)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מדקדק מן הכתוב שלא ישנה אדם מן המנהג לאכול לחם.
'לעולם אל ישנה אדם מן המנהג - שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם. ואכלו עלה על דעתך?! - אלא אמור נראו כמי שאכלו ושתו.' - ואני שמעתי ולא אבין, שהרי אפילו כך הוצרכו להראות כאילו אכלו, כדי שלא יבין שהם מלאכים, ואברהם הלוא סבר שהם אורחים!
ושמעתי תירוץ שמדקדק מן הכתוב: 'ויאכלו' - שהיה לו לומר: 'ונראין כמו שאכלו', אלא ודאי בא הפסוק ללמדנו שלא ישנה אדם מן המנהג' הרב נחלת יעקב ז"ל.
ספר שדה יצחק - חלק ג', עמ' נ''ו (מסכת בבא מציעא פרק שביעי דף פ"ו' ע"ב גמרא), א. דלטורא, וינה, תרי"א (1851)
1857-1777