מקצת שבחו

'והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ואהבך וברכך והרבך' - וזה אינו מעיקר השכר של שמירתך את המשפטים, אלא הכנה הוא בזה העולם 'על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך', כדי שיהיה לך כוח וקיום, לשמור לעשות ולקיים את המשפטים על האדמה. אבל עיקר שכר שמירתך, אינו על האדמה בזה העולם, אלא שמור הוא לעולם הבא.

'כי צדיק ה' צדקות אהב, ישר יחזו פנימו' - שמצוות הצדקה צריכה להינתן מתוך שמחה, בפנים צהובות, ולדבר על ליבם של העניים, ולנחם אותם. וכמו שכתב הרמב"ם: 'כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, אפילו נתן לו אלף זהובים, אבד את זכותו והפסידה'. וזה אומרו: 'כי צדיק ה'' - ולאותו איש שעושה צדקה עם הפנים, אוהב אותו הקדוש ברוך הוא, אבל בתנאי צריך ש'ישר יחזו פנימו' - כלומר שיראו העניים לבעל הצדקה, בעת נתינתה, בפנים ישרות - בפנים צהובות, אבל אם, חס ושלום, רואים אותו בפנים זועפות, הרי איבד את זכותו והפסידה. וזהו: 'ישר יחזו פנימו' - כלומר שיראו אותו בפנים ישרות בסבר פנים יפות.
ואל זה הוא כוונת הפסוק באומרו: 'נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו' - שעם האמור, הדבר מובן שהפסוק בא להשמיענו באזהרת שתי מצוות: מצוות הצדקה, ובכללה ועל גבה - מצוות השמחה. וזה אומרו בתחילה: 'נתון תתן לו' - שהיא מצוות צדקה, ואחר כך אמר, שאותה נתינת צדקה, תהיה בתנאי ש'לא ירע לבבך בתתך לו' - שתיתן אותה בהרעת לבב באף ובחימה בפנים זועפות. ונתן טעם: 'כי בגלל הדבר הזה' - דווקא, שהיא השמחה חוץ מהנתינה, 'יברכך ה' א-לוהיך'.

'אשר ברא א-לוהים לעשות' - תיבת 'לעשות' שמורה להבא. וכל אחד לדרכו פנה לפרש תיבה זו 'לעשות'. אמנם הנה שמעתי שיש מי שפירש בזה עם מאמרם זיכרונם לברכה במדרש תהלים על פסוק: 'כי אמרתי עולם חסד יבנה' - למה העולם דומה, וכבודו של הקדוש ברוך הוא, למלך שהיו לו אוצרות מלאות כל טוב. והכוונה שהקדוש ברוך הוא ברא העולם כדי להטיב עם בריאותיו, ולא לסיבה אחרת זולתי זאת. זהו שאמר: 'עולם חסד יבנה' - לעשות חסד עם הברואים, על כן יבנה. וזהו שאמר: 'אשר ברא א-לוהים לעשות' - רצונו לומר: כל מה שברא, היה לעשות חסד לבד, ולא לדבר אחר זולתי.

'כל העובר על הפקודים, מבין עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת ה', העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ממחצית השקל, לתת את תרומת ה', לכפר על נפשותיכם'. - שיש לדקדק, מדוע העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל? ועוד מה נתינת טעם הוא זה אומרו: 'לכפר על נפשותיכם'? שאדרבה כיוון שהוא לכפר, ירבה העשיר כפי עושרו, ככל אשר תשיג ידו לכפר על נפשו.
אמנם על פי מה שהקדמנו בשם ה'תוספות' וה'חזקוני' בא על נכון, וזה אומרו: 'כל העובר על הפקודים' וכולי, 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - ונתן טעם, למה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, הוא משום שהמחצית השקל הוא בא בכוונה: 'לכפר על נפשותיכם', ודם נפשותיכם הוא משקלו כנגד עשרים וחמישה שקלים, המביאים האדם מבן עשרים שנה ומעלה, שהוא משקל רביעית דם, שחיי נפש האדם תלויה בו. אם כן, לכך זהו הטעם, ש'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל', לפי שנפש העני ונפש העשיר שניהם שוות לעניין זה, שבסוף חמישים שנה, יגיע כל אחד ואחד, בין עני בין עשיר, משקל דם נפשו שהוא רביעית הלוג, שעולה משקל עשרים וחמישה שקלים, שהוא מנה לחשבון מחצית שקל לשנה.

'רני עקרה לא ילדה ... הרחיבי מקום אהלך ... כי ימין ושמאל תפרוצי, וזרעך גויים ירש' - ראוי להבין במה שכתב הרד"ק בפסוק: 'הרחיבי מקום אהלך' - מרוב בנים. מהיכן יבואו הבנים?! - מאחר שהיא עקרה. ...
והדברים נמשכים לזה, שנמצא בזוהר הקדוש, פרשת שלח לך, דף קס"ח עמוד א, וזה לשונו: רב מתיבתא אמר: כתוב 'ותהי שרי עקרה, אין לה ולד'. ממה שאמר 'ותהי שרי עקרה', אין אני יודע שאין לה ולד?! - אלא כך אמר רב מתיבתא: ולד לא הייתה מולידה, אבל נשמות הייתה מולידה, בהתדבקות בתשוקה, שהם שני זכאים, היו מולדים נשמות לגרים, בכל הזמן ההוא שהיו בחרן, כמו שעושים צדיקים בגן עדן, כמו שכתוב: 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - נפש עשו וודאי. עד כאן לשונם.
הנה מפורש, יוצא מזה, שאם איש ואשה נזדווגו זה עם זה, ונמצאו עקרים ולא זכו, לא עלינו, להוליד, בעניין שהיה אברהם אבינו עם שרה. חס ושלום, שנעקר מהם אותם הטיפות, ולריק יגעו, אלא הקדוש ברוך הוא אינו מאבד שום טיפה מהם, ולוקח אותם הטיפות ומוליד נשמות הגרים. וכמו שהוא מוציא מזיווג נשמות הצדיקים בגן עדן, ומוליד מהם נשמות הגרים, ומתגלגלים ובאים בעולם הזה.
וזהו שאמר ישעיה הנביא, עליו השלום: 'רני עקרה לא ילדה, פצחי רנה וצהלי לא חלה' - רצונו לומר, שאף על פי שאת 'עקרה לא ילדה', אפילו כך, רני וגם 'פצחי רנה וצהלי', אף על פי ש'לא חלה' - ופירוש חלה הוא גם כן ענין לידה, מטעם ש'הרחיבי מקום אהלך' - מרוב בנים שיבואו לך, וכי 'ימין ושמאל תפרוצי'. ואם תאמר מאין יבואו הבנים? - לזה נתן טעם ואמר: 'וזרעך גויים יירש' - רצונו לומר: אותם הטיפות, זרע שלך 'גויים יירש', שיראו אותם הגויים, ויתהווה מהם הגרים, ובאים מימין ומשמאל, שאלו נקראים 'בנים' שלך.

'ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה' - למה הניח תיבת 'לשרה' ביניהם, בין ההספד והבכי. ...
אלא מתחילת ביאתו, היה מתעורר לספוד לשם שרה ולבכותה - לה לשמה, שדבר כזה צריך חיזוק וצער להמשיך הבכי. ... שעיקר ההספד מתחילה היה 'לשרה ולבכותה' - שהבכי היה לה, מבלי שקדם הבכי לעניינים אחרים, עד שלבסוף נמשך לה.