מקצת שבחו
חכם יום טוב אלגאזי, נולד לאמו ולאביו חכם ישראל יעקב אלגאזי בשנת תפ"ז (1727) באיזמיר שבטורקיה.
בשנת תצ"ה (1735) עלה עם משפחתו לירושלים, בה יכהן אביו, בשנת תקט"ו (1756), כראשון לציון.
חכם יום טוב אלגאזי למד תורה מאביו, ובישיבת 'בית יעקב פירארה' אצל חכם יונה נבון - בעל ה'נחפה בכסף', ובישיבת המקובלים 'בית אל' אצל חכם שלום שרעבי - הרש"ש.
בשנת תקי"ח (1758) כבר נמנה בן חכמי ישיבת 'נווה שלום' בירושלים והשתייך לחברת הרבנים 'אהבת שלום' שבראשה עמד חכם שלום שרעבי - הרש"ש. חכם יום טוב אלגאזי התמנה לחבר בית הדין הגדול שבירושלים, והיה ממנהיגיה של הקהילה הספרדית בעיר.
בשנים תק"ל - תקל"ה (1770-1775) יצא יחד עם חכם יעקב חזן כשליח דרבנן לאירופה ולצפון אפריקה. במסעם השיבו בקהילות השונות בעיניי הנהגה והלכה, הסמיכו רבנים, נתנו הסכמות לספרות תורנית, ופעלו לחיזוק הקהילות וזיקתם ליישוב היהודי בארץ.
במהלך שליחותם מצאו כתב יד של הרמב"ן על הלכות בכורות, נדרים, חלה ועוד, עליו כתב חכם יום טוב אלגאזי את חיבורו 'הלכות יום טוב'. הם מצאו כתבי-יד נוספים של גדולי ישראל, ביניהם כתב היד של הספר 'יד רמה' על מסכת בבא בתרא, בזכותם הובא לדפוס לראשונה בסלוניקי בשנת תק"ן (1790).
בשנת תקל"ו (1776) נכנס לתפקיד הראשון לציון, ובשנת תקל"ז (1777), לאחר פטירת חכם שלום שרעבי - הרש"ש, התמנה לראשות ישיבת המקובלים 'בית אל' ושימש בתפקיד זה עד פטירתו.
בשנת תקנ"ח, (1798) החל מסע נפוליאון בארץ ישראל. היהודים בירושלים נחשדו שהם נוטים לטובת הצרפתים, והם היו נתונים לסכנה נתונים בסכנה, במיוחד לאחר שנפוליאון פרסם שבכוונתו להחזיר ליהודים את ארץ ישראל. בהנהגת חכם יום טוב אלגאזי התכנסו היהודים בכותל המערבי לתפילה נגד המלחמה. וכן הציעו לערבים את התנדבותם לבצר ולחזק את חומות העיר.
בעקבות המלחמה שררו בארץ רעב ומגפות. חכם יום טוב אלגאזי, למרות גילו, נאלץ לצאת שוב לחוץ לארץ לאסוף כספים למען הקהילה. שליחותו זו לחו"ל ארכה כשנה.
ביום ב' באדר א' תקס"ב (1802) נפטר חכם יום טוב אלגאזי, ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים, ליד קברו של אביו - הראשון לציון חכם ישראל יעקב אלגאזי וקברו של מורו חכם שלום שרעבי - הרש"ש.
חכם יום טוב אלגאזי חיבר מספר ספרים, ביניהם: 'שמחת יום טוב' ב' חלקים - שו"ת, 'קדושת יום טוב' - שו"ת וחידושים, 'יום טוב דרבנן' - דרושים, פירוש מהרי"ט - על התורה, ועוד.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שבבוא נפש לעולם, מתחדש מה שקיבלה נשמתו בסיני.
'כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני' - הוא יתברך קיבץ כל הנשמות העתידות לבוא בכל דור ודור בהר סיני, ואת כולם השמיע בהוד קולו כל פרטי תורה שבעל פה, וכל החידושים העתידיים להתחדש בכל דור ודור, וכל הסייגים הצריכים וראויים בכל דור.
ואז כל נפש ונפש קיבלה ונשתקע בה, כל המתייחס אליה מכל הפרטים, ובכללות כולם נמצא הכול. ובכן בבוא כל נפש אל העולם הזה, מתחדש מה שקיבלה - כי הוא חלקה בתורה.
וגם שיראה שעל ידי יגיעתה הוא מבין - לא כן הוא, אלא שאותו דבר, היה אבוד ממנו, ועל ידי היגיעה ימצא אותו, אבל לעולם הוא - מה שקבל מסיני.
יום טוב דרבנן, דף ע"ה עמוד א'. ירושלים, תר"ג (1843)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד זכותה של אשת חיל, שאינה מצווה ועושה בתורת חסד.
'עוז והדר לבושה' - שהייתה לובשת תפילין וטלית שנקרא 'עוז והדר'. ומעיד עליה הכתוב לאמור 'ותשחק ליום אחרון' - ששכרה איתה ליום אחרון - בעולם הבא. שאף על פי שאינה מצווה - ועושה, מכל מקום - יש לה שכר. ש'גדול המצווה' אמרו, מכלל שמי שאינו מצווה ועושה גם נוטל שכר.
אבל, אף חכמתה עמדה לה, שלא באת לשאול לחכמים אם תהיה מנחת או לא. אלא, היא מעצמה 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה' - שהייתה עושה 'מצוות עשה שהזמן גרמן', שלא נצטוותה בהן - מעצמה. ומפיה היתה חיה. ונוסף גם הוא: 'ותורת חסד על לשונה', כלומר: תורת חסד שברכות קיימא גם כן על לשונה. ולא על ידי הוראתם.
יום טוב דרבנן, דף פ"ז, עמוד ב'. ירושלים, תר"ג (1843)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שבלא זכות אבות, לא יכולים לעמוד לתקן ענייני הציבור.
'כל העמלים עם הצבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתם, וצדקתם עומדת לעד. ואתם, מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם.' -
שנינו: 'שטף נהר זיתיו לשדה חברו וגדלו. זה אומר: ארצי גידלה, וזה אומר: זיתי גדלו - יחלוקו.
והנה כי כן העוסקים עם הציבור, כיוון שזכות אבותם מסייעתם בכל אשר המה עושים, שורת הדין נותן שלא יקחו שכרן מושלם, כי אם מקצתו, כיוון שאם לא זכות אבותם, המסייעת אותם, לא היו יכולים לעמוד לתקן ענייני הציבור, ונמצא שנגמר הדבר - בהשתדלות ובזכות אבות.
ואם כן נחשב כדין 'שטף נהר זיתיו' – שיחלוקו. אשר על כן, מבטיחם הקב"ה, שאפילו ששורת הדין כן, מצד טובו - מעלה אני עליכם שכר הרבה דווקא, כאילו עשיתם אתם הכל בלי סיוע
יום טוב דרבנן, דף ע"ט עמוד ב'. ירושלים, תר"ג (1843)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מביא הנהגה לעשות הסכמה ברוב דעות ולא בידי מאריה דאתרא.
הנהגת ההסכמות באר"ץ (בארם צובא) הוא באופן זה - שהכל תלוי ביד הרבנים והחכמים, ולא בשאר טובי העיר, כי אם דווקא הדבר מסור לחכמים. וכשרוצים לעשות הסכמה, מתוועדים יחד כל הרבנים והחכמים, ועל פיהם נעשית ההסכמה.
ואין הדבר תלוי ביד הרב מאריה דאתרא בלבד. וגם כי המנהג שם לעשותה על פי רוב דעות הרבנים והחכמים ולא בהסכמת כולם דווקא.
שמחת יום טוב, חושן משפט, סימן כ"ד. נדפס בהוצאה מחודשת ע"י יד צבי חייקל בירין, מכון משנת רבי אהרון. לייקווד, תשס"ז (2007)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מסביר תפארת מצוות הצדקה - שבה גם הנאה לעוד אדם
'רבי אומר: איזוהי דרך ישרה, שיבור לו האדם - כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם' -
הכוונה לומר 'איזוהי דרך ישרה' כלומר - איזוהי מצווה שיכול לברור 'לו' - להנאתו האדם, ושיהיה יכול לומר: הריני עושה מצווה זאת - על מנת שיחיה בני ...כגון מצוות צדקה, וכיוצא בדברים 'שהם תפארת לעושיה' - שמקיים מצוות בוראו, 'ותפארת לו מן האדם' - ...שמביא להם לבריות הנאה ממנו.
יום טוב דרבנן, דף פא, עמוד א'. ירושלים, תר"ג (1843)
1802-1727