מקצת שבחו

ועדי בשמים, כי כל זה אלצני הדחק, שראיתי שנמשך מקולות אלו כמה הפסדות ותקלות, כמו שאירע בגילוי הראש, שלא נשאר מי שיחמיר כדעת המחמירים, ונעשו פרושים פריצים ומוסיפים מקודש על החול. גם במה שאסר כתר תורתו, כגון שיושבים לפני חכמים ומברכים בגילוי הראש, וכאשר נאמר להם שאסור לעשות כן, ויהיו כמשיבים כבר התיר הכל הרב יוסף משאש, ה' ישמרהו ויחיהו.
ומזה בטלה התוכחה ואומרים על החכמים שהם פתאים וסכלים, ואינם יודעים כלום אלא לאסור ולא להתיר. ומזה נמשך שאינם מאמינים למי שיאסור להם את האסור, על כן נאה לנו ויפה לנו שלא לפרוץ גדר אפילו בקלה שבקלות.
והגם שעינינו רואות בכל יום עולים הכהנים במנעלים ואין פוצה פה, אבל מכל מקום אין להתיר להם בפה מלא, ויהיה כמו נבל ברשות החכמים, ולא ימצא מי שיקיים תקנה זו אפילו המיעוט, ונמצאת תקנת רבן יוחנן בן זכאי בטלה לגמרי. והגם שכתר תורתו עשה שלילה קטנה על זה, אבל אינה נרגשת להמון העם, ולא יתנו לב אלא להיתר וכמו שאירע בגילוי הראש כנזכר לעיל.

'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה.' –
הנה המאמר הזה אומר דרשני, שקשה סופו לתחילתו. כי באומרו: 'הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה' - לכאורה פירושו דומה, אבל האמת אין לו א-לוה. וכן בסוף.
וכבר דשו בו רבים, אבל לעניות דעתי נראה לפרשו פשוט, והכוונה: 'כל הדר בארץ ישראל' - פירוש אפילו גוי, דומה כמי שיש לו א-לוה, הואיל ודר בארץ ישראל, לפי שהיא מקום השראת שכינה, כמאמר הכתוב: 'עיני ה' א-לוהיך בו וכו' - לפיכך כל הדר בארץ ישראל דומה שהוא מסתופף בצל שדי.
אבל 'הדר בחוץ לארץ', אפילו הוא עובד ה' ביותר, אפילו כן, דומה למראית עין כאילו אין לו א-לוה, לפי שהוא מסתופף בארץ העמים, שהיא נקראת ארץ העמים. ונראה כמו שעובד לא-להים אחרים כמו היושבים בה. למשל איש צרפתי ודר במרוקו דומה שהוא מרוקאי, ואיש מרוקו ודר בצרפת נראה שהוא צרפתי, ונראה שהוא פשוט נכון.

'ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם, וטבעם וכומז, כל כלי זהב'. – 'ויבואו האנשים על הנשים' - עיין פירוש רש"י, שפירש סמוך.
ולעניות דעתי נראה לפרש כפשוטו: הביאו התכשיטים 'על הנשים' ממש כשהן מקושטים בהן, ולפני משה פרקום. והטעם לפי שכתוב: מ'את כל איש אשר ידבנו ליבו' - בזה הורו נדבת ליבם הטהור הם ונשיהם, אף על פי שהם צריכים להם לקישוט נשיהם, ואין להם זולתם. גם שלא תאמר: שמא האנשים הביאו בעל כרחם של נשים, שסתם נשים עיניהם צרה, כל שכן בקישוטיהן, ולהסיר הספיקות הללו עשו כנזכר לעיל והביאום על נשיהם.

מה שאומרים ב'רצה': 'והשב העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל תקבל' - אין לו שחר. וכי בזמן הזה יש קרבנות?! ועיין בפירוש המחזור שפירש: 'והשב העבודה ואשי ישראל' - אך גם זה לא הוצדק, דהיינו: עבודה היינו אשי ישראל. אך נראה שכך פירושו: 'והשב העבודה' - וכאשר תהיה העבודה - אשי ישראל תקבל, ולא יהיה כמו שהיה מקודם כמה שנאמר: 'למה לי רוב זבחיכם', וזה נראה נכון.

עניין שבעה באדר: עיין בבאר היטב, סימן קכ"ט סעיף קטן ג', שכתב: שנוהגים להרבות בסליחות בשבעה באדר, עיין שם. אם כן מכאן קרדום לחפור ולעקור נטוע, מנהג שלא לומר סליחות כלל ביום הנזכר לעיל כשאר ימים טובים.
ולא ידעתי מהיכן יצא המנהג הזה, שלא נזכר בשום פוסק לא ראשונים ולא אחרונים. והנראה שהוא מפסקי הרא"ש, ואני זוכר, עוד שהייתי צעיר שרוב בתי כנסת בעירנו היו אומרים סליחות, רק שנים או שלושה שלא היו אומרים. והיום נשתרבב המנהג בכל העיר שלא מן הדין, ואומרים שהוא יום טוב שאז היתה הלידה. ולדבריהם היה לו לשולחן ערוך לסדרו עם הימים שאין נופלים על פניהם, או ימצא לפחות בדברי האחרונים, אלא ודאי הבל יפצה פיהם ופשוט.

החכמה היא רוח חיוני מתוסף באדם, לא כמו שחשב הידיד, שהחכמה - העדר הכסילות. אלא, וכמאמר אליהוא באיוב: 'אמרתי ימים ידברו, ורב שנים יודיעו חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם'. ובמלכים א אמר ה' לשלמה: 'הנה נתתי לך לב חכם ונבון'. גם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ארבעים יום קודם יצירת הולד אומרים טיפה זאת מה יהיה עליה, חכם או טיפש'. מכל זה נשמע שהחכם יש לו איזה כח עדיף בזכות שכלו.