חכם יצחק אבולעפיה
חכם עזיזי דעי
חכם מסעוד זרביב
חכם רפאל זרוק


subscribe
media
kiah.org.il

מקצת שבחו

חכם יצחק אבולעפיה נולד לאמו ולאביו חכם משה אבולעפיה בשנת תק"ץ (1830), בדמשק שבסוריה.
הוא למד תורה בילדותו מפי אביו, ובהיותו נער עלה לארץ ישראל ללמוד תורה מסבו, הראשון לציון, חכם חיים ניסים אבולעפיה שהיה אז רב בעיר טבריה. לימים חכם יצחק אבולעפיה נעשה אחד מחכמי העיר טבריה, ונתבקש על ידי ראשי הקהילות בטבריה ובצפת לצאת כשליח דרבנן לקהילות ישראל בצפון אפריקה.
בשנת תרי"ז (1857) יצא לראשונה כשליח דרבנן, ובשנת תרכ"ב (1862) יצא בשנייה. במסעותיו שהה בתוניס, טריפולי ואלג'יר. שם קיבלוהו בכבוד רב, הוא נדרש לפסוק הלכה למעשה, ולתת הסכמתו לספרים שונים.
בשנת תרכ"ג (1863) חכם יצחק אבולעפיה חזר לטבריה, והמשיך בהוראת התורה יחד עם שאר חכמי העיר. 
בשנת תרל"ג (1873) נתבקש על ידי חכמי דמשק לשרת בקודש ולהיות להם רב העיר. חכם יצחק אבולעפיה חזר לעיר הולדתו, ועמד בראש הקהילה, אותה הנהיג ביד רמה. לא פעם ביטל פסקי דין של חכמים אחרים, מחה בעוז נגד העשירים והעסקנים, אך עם זאת היה רך כקנה לעניים ולפשוטי העם, בהם נהג בחיבה יתירה. למרות התנגדות קצבי העיר, חכם יצחק אבולעפיה דאג לעניי עירו, וגזר להפחית את מחיר הבשר.
בשנת תרס"ט (1909) הרגיש חכם יצחק אבולעפיה שקיצו קרב, והוא השתוקק לחזור שוב לארץ ישראל למות ולהיקבר בה. בשנה זו עלה לארץ והתיישב בטבריה העיר בה התגדל בתורה. 
ביום ט"ו באדר תר"ע (1910) שושן פורים, נפטר ונקבר בטבריה. 
ספרו 'פני יצחק' הוא ספר שו"ת בן שישה חלקים, ובו מאות תשובות שהשיב משך עשרות שנים. ספריו נדפסו במשך השנים בערים שונות: ארם צובא, ליוורנו, איזמיר והחלק האחרון, שגם מכיל דרשות נדפס בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא יחזיק מעצמו שתורתו אומנותו, ויפסיק לימודו להתפלל.
'אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן' - שרבי יוחנן היה מפסיק לתפילה, שלא להחזיק עצמו שתורתו אומנותו וזה שכתוב: 'אליך ה' אקרא' - בתורת ה' תמיד, ואפילו כך: 'אל ה' אתחנן' - שאני מפסיק בתפילה תמיד. וזאת הייתה כוונת רבי מאיר באומרו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' וגם 'עושה נחת רוח ליוצרו' - להתפלל אל ה'. ולזה אפשר כיוונו אנשי כנסת הגדולה לומר ב'א-להי נצור': 'פתח ליבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' - מאליה להפסיק מעסק תורתי לקיים מצוות עשה: 'ועבדתם את ה' אלוהיכם' וזהו שכתוב: 'והאר עיננו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך'.
פני יצחק, חלק שישי, לשונות הרמב"ם, דף ל"ג, עמ' ב', ירושלים, תרס"ג (1903)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לא לחשוש ליוהרה, שמפרסם צדקתו כדי שירבו העם להביא.
והנה גם בנתינת הצדקה, צריך לעשותה בסתר ולא יתפאר האדם בצדקה שנותן, ואם מתפאר, לא דין שאינו מקבל שכר, אלא ענוש ייענש עליה כנודע.
אלא שאם נהגו לעשות צדקה בפרסום, אין אנו חוששים ליוהרה ואריך לעושה כך, מאחר שנמשך מזה ריבוי צדקות, שלומדים זה מזה להתנדב בלב שלם, ואין אנו חוששים ליוהרה, שהגם שהפועל הוא מגונה שיש כאן חשש יוהרה מכל מקום כיוון שהתכלית הנמשך מהפרסום הוא טוב מאוד, שעל ידי זה מרבים העם להביא צדקות - מותר ואריך לעושה כך.
פני יצחק, חלק שישי, דרוש ג' לשבת תשובה, דף י"ד , עמוד ב', ירושלים, תרס"ג (1903)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד זכות לאסירי הגלות, שעיניהם צופיות מרחוק בבניית הארץ.
אמור מעתה שמי שנתחייב ייסורין או מיתה בעוונו, הרי מצינו לו תרופה מן התורה על ידי שיחזיק לתלמיד חכם, הדר בארץ ישראל, ועל ידי זה יחשב לו כאילו הוא עצמו דר שם בארץ ישראל. ...
ועם שבזה הזמן, נסתלקה שכינה למרום בעוונותינו הרבים. עם כל זאת 'תמיד עיני ה' א-להיך בה' בארץ הקדושה כמו שכתוב: 'ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה', ובקדושתה עומדת.
ולא נדרש 'לדרים עליה' - אלא גם כל המחזיק בהם זוכה, ושומע אל אביונים, לשמוע ה' אל אנקת אסיר בגלות בחוץ לארץ, ואינו יכול לעלות לארץ ישראל, אפילו כך 'עונה בעת צרה' - לפתח בני תמותה. שאפילו היה חייב מיתה או ייסורין, עם כל זה, יפתח מוסרותיהם ינתק, יען שעיניהם תלויות וצופיות מרחוק בבניית הארץ, ומחזיקים לדרים עליה, העוסקים בתורה.
פני יצחק, חלק שישי, דרוש ב' לשבת תשובה, דף י', ע"א, ירושלים, תרס"ג (1903)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד חיבתו של הקב"ה, שטרם מכה - ציץ רפואה פרח.
ידוע הדבר ומפורסם העניין: גודל אהבת הקדוש ברוך הוא, וחיבתו לנו, אנחנו, עמו וצאן מרעיתו, שמקבל אותנו בתשובה, ומקרבנו לעבודתו וליראתו. כי הוא ידע יצרנו, וטרם מכה ציץ רפואה פרח: היא התשובה, שיעשה האדם ומרפא אותנו, הוא יתברך ברחמיו, וברוב חסדיו וכמו שכתב ישעיה הנביא: 'דרכיו ראיתי וארפאהו ... שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו.
פני יצחק, חלק שישי, דרוש ז' לשבת תשובה, דף ל' עמ' ב', ירושלים, תרס"ג (1903)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורה לדר עם רבו, כשבאים התלמידים לביתו, יקום בפניו כמותם.
ועוד, שכפי האמת, התלמיד חייב לעמוד בפני רבו בכל פעם, אלא שבתלמיד הדר עם רבו, כדי שלא יהיה כבוד רבו מרובה מכבוד שמיים ... שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית, אמרו: שאינו רשאי לעמוד רק לפי מה שכתב ה'שולחן ערוך'.
מה שאין כן כשאינו דר עמו, שאז באים אצלו התלמידים ... שהם וודאי חייבים לעמוד מפניו אפילו מאה פעמים ... ואם כן אפילו אם פעם אחת, במקרה בבוקר, היה לפני רבו, ויצא ידי חובה בקימה שיש בה הידור, כיוון שהנכנסים והיוצאים יודעים, שזה התלמיד אינו דר בבית הרב, ואם כך מחוייב לעמוד בכל פעם, שרואים שלא קם, חושדים אותו, ואינם אומרים שבבוקר כבר יצא ידי חובה.
פני יצחק, חלק שישי, לשונות הרמב"ם,דף ל"ד עמוד ב', ירושלים, תרס"ג (1903)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה להניחן ללבוש פאות, אף שמן הדין אסורות, אינן שומעות לנו.
ועוד יש ללמד עליהם זכות, להניחן במנהגן, כיוון שברור לנו שאינן נמנעים מללבוש פאה נכרית, ואפילו הכרזנו והורינו בהן - לבטל מנהגן, לא מקבלים מאתנו כלל, הנה ודאי בכגון זה, אנו אומרים: 'הנח להם, מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ... שהגם מהדין אסורות, אלא כיוון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.
פני יצחק, חלק שישי, אבן העזר, סימן ו', דף י"א ע"ב, ירושלים, תרס"ג (1903)