מקצת שבחו

'אם כסף תלווה את עמי, אֶת העני עימך, לא תהיה לו כנושה' - לא תעלה על דעתך שאתה הוא הנושה בו וְשֶׁמִשֶׁלְךָ הלווית אותו, כי הכל שלי, ואתה שלוחי, וכאשר תאמין בזה, אני ערב שלא תשים עליו נשך, כי אין הממון שלך, ואני לא שלחתיך לקחת ריבית, ואין אדם משנה משליחותו.
ועל זה אפשר שאמר 'מלווה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו' - יראה, כשאדם חונן דל, את ה' יתברך הוא מלווה, כי מה שהיה מוטל על ה' להטריפו לדל לחם חוקו, אתה נכנס במקומו, וכיוון שכן יקווה הרווח מה' יתברך, לא מהדל. וזה אומרו: 'וגמולו ישלם לו' - ה'.
ולפי זה הפירוש, נפרש מאמר 'לא תהיה לו כנושה' - שרצה לומר: אין אתה נושה בו לקחת ממנו נשך, רק כי אתה נושה ועלי לשלם גמולך, ולפי הפירוש שפירשנו בו לא תעלה על דעה שאתה הוא הנושה בו, כי אין אתה רק שליח שלי, והנושה אני הוא, ולא אתה. ... אם כן גמולו ישלם לו - הדל אל ה' יתברך המלווה, לא אל החונן עצמו, כי אין ראוי שיהיה היין לבעליו והתודה למשקה.

'ואהבת לרעך כמוך' - מה שהיה מטבע המין לאהוב מינו - חויב שימצא זאת ביותר בעצם בבעלי הבחירה, ולא באה המצווה באהבת הרע רק לעניין עצם האהבה כאומרו: 'ואהבת לרעך כמוך', כי לא יספיק הטבע בזה, אמנם להפך - כי האדם קרוב אצל עצמו ...
הזהירה התורה בהרחקת השנאה. הלא תראה, שלא שמח יתרו כאשר סיפר לו משה חותנו ממפלת מצרים, רק מהצלת ישראל לבדה, כמו שכתוב 'ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל'. ...
אמנם, מי שידרוש הרעה, תהיה למי שתהיה - תבואנו. וזה בדרך משל, מי שיבקש מה' שיהיה חוסר מאיזה דבר סחורה שיש בידו, כדי שתעמוד שלו ביוקר, לא די שלא תשמע תפילתו, אמנם אל ההפך קרוב למה שאמר: 'כציפור לנוד, כדרור לעוף - כן קללת חינם: לא תבוא', כתוב 'לא תבוא', וקראנו בו': 'לו תבוא' - לרמוז כי כמקרה טבע שני העופות כן יקרנו.
כי טבע הציפור - לנוד מקינו עד עת ערב, וטבע הדרור - לעוף סביבותיו, ותמיד יוצאה ממנו ונכנסת אליו. כמו כן קללת חינם: תמיד ולא תיכנס אצל המקולל - כמנהג הציפור, ותשוב אל חיק המקלל - כמנהג הדרור. ... הן אשר תקראו קללת חינם, כי לא יעשו רושם, ואדרבה - אל חיק המקלל תשוב.

'לב חכם ישכיל פיהו ועל-שפתיו יוסיף לֶקַח. צוף-דבש אִמְרֵי-נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לעצם'. -
כי כבר ימצא חכם מופלג בכל מיני החכמות והתבונות, וגם יובטח בעצמו להודיע ולהשכיל בפיו את כל שומעיו עומק עיונו וחוכמתו ... הנה ראוי לו ש'על שפתיו' - כשיבוא להעלותו על שפתיו לפרסמו, 'יוסיף לקח' - אחד על הסייגים ועל המלבושים אשר ילביש החוכמה בתחילה, כדי שאחר כך תמתיק בלב שומעיה, ולא יגעילוה וידיחוה בשתי ידיים.
והמשיל עניין זה בצוף דבש, והיא שהדבורים העושים הדבש בתחילה הן עושות כעין שעווה חקוק בתוכו כאגן, ואחר כך ממלאים אותו אגן השעווה העשוי כעין הדבש. אם כן צוף - יאמר על השעווה, והוא זה שצף על הדבש בתמורה מלאה והדבש - הוא מילוי השעווה.
אם כן אמר: שיסדר דבריו באופן סדר עשיית הדבש הדבורים, והוא בתחילת הצוף ואחר כך הדבש. כן הוא יעשה הקף ולבוש אל החכמה, כעניין מורגש - ימתק ויבינוהו כל שומעיו, ואחר כך ימלאם דבש והוא עצמות החוכמה המתוקה כי בזה תהיה החוכמה ההיא מתוק לנפש בְּשִׂכְלם ידינוה. ואף נעדרי החוכמה והדעה, וגם שיהיה מרפא גדול לעצם, כי האדם אשר יקשיב ולא יבין, נתקל גופו ונמעכו כל עצמותיו כמבואר מעצמו, ואמנם בזה יתרפא העצם, ואדרבה - יחלץ, כי ישמע כל דבריו על בוריים.

למה שנהגו העם לקרות במגילת רות בחג השבועות - לומר: כי מי שליבו נוקפו להאמין בתורה מצד מעלתה הפלאים שנעשו בנתינתה, ישים ליבו למעשה רות, אשר היתה יושבת בכבודו של עולם, בת עגלון מלך מואב, והכל היה אצלה כאין וכאפס לעומת בואה להסתופף תחת צל תורת ה' ואמונתו, עד שבאה לבוא ללקוט בשדות כאחת האמאות. ...
ולפי שמעשה רות יותר מספיק להמשיך ליבות האנשים לפי שלא היה שם סיבה שנתלה ביאתה בה כמו ביתרו, שיש לבעל דין פתח פתוח לחלוק ולומר שמעלת גדולת משה חותנו הביאו אל זה, על כן ראו להנהיג קריאת ביאת רות מביאת יתרו.

'אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים, היו טובים מאלה. כי לא מחוכמה שאלת על זה. טובה חוכמה עם נחלה, ויותר - לרואי השמש.' - אל יאמרו אנשי הגלות הרביעית, אחרי עבור עליהם שנים הרבה ממה שהתמידו הגלויות זולתו: 'מה היה' אז ב'ימים הראשונים' ש'היו טובים' יותר 'מאלה' - כי לא התמיד עליהם בגלות כאשר התמיד עלינו, עד כי יחשוב כי אפס תקנה.
כי זאת השאלה לא הגיעך מחוכמה שנמצאת בך. כי לפי האמת, 'טובה' היא לכם ה'חוכמה' - והוא עסק בתורה - עם 'נחלת' זכות האבות. ...
העניין שהיה מגן לנו תורתנו הקדושה, גם תהיה לנו עזר מופלג להוציאנו מבור הגלות.