מקצת שבחו

'ויסר המלך את טבעתו מעל ידו, ויתן אותה על יד יוסף' - כל גבאי צדקה ראויים להתכנות בשם יוסף, כמו יוסף הצדיק שהיה הוא המשביר לכל עם הארץ. ...
הן עתה שקיימו המצווה הגדולה שהיא לתת הצדקה 'על ידו' ולא על ידי משרתו. ועוד אחרת גדולה מהצדקה הניתנת 'על ידו' - והיא שניתנת ביד גבאי צדקה, שהיא נותנה ואינו יודע למי נותנה, ונטולה ואינו יודע ממי נוטלה. וזהו: 'מעל ידו' - ומעולה ממנו הוא 'ויתן אותה יוסף' - שהוא גבאי צדקה.

דוד לא זכה לזה עד שהשפיל עצמו, משום שלא היה לומד לקטנים, שלא היו יודעים כלל ועושה אותם כלי מוכן לקבל מן הגדולים. אלא היה מלמד לגדולים שבלאו הכי כבר היו יודעים ללמוד תורה, אלא שהיה מאיר עיניהם בהלכה להחכימם ביותר. ...
אבל מי שמלמד לקטנים, קודם שידעו צורת המשמעות, בוודאי מעלתו גדולה מכמה טעמים: אם משום שטרחתו מרובה בקטנים יותר מבגדולים, ואם משום שלא יבצר שיהיה לו איזה חסרון כבוד מחמת אומנותו, שלא יחשיבוהו למנותו בשום מינוי כמו דיינות וכיוצא, ולכן הוא זוכה למעלה זו, שמן הסתם גם הוא משפיל את עצמו ולא יחשוב כבודו להניח מלהשתדל עם תינוקות ודרדקי של בית רבן.

וגם ישראל עצמם מאהבת חינם הם נותנים מתנות לאביונים, כל אחד לפי כוחו, ומטעם זה רבותינו ומנהיגי העיר ראו להסמיך מצווה זו של הלבשת תינוקות של בית רבן ותלמידי חכמים, לנס חנוכה, כמו שבפורים תקנו מתנות לאביונים, שכשם שהקב"ה מרחם עלינו ומצילנו, כן ראוי לכל בר ישראל שלא להיות כפוי טובה ולחמול על התלמידי חכמים והעניים. ...
וכן היה מנהג רבנים הקדמונים שהיו קובעים דרשה לכבוד חנוכה, הגם שלא היו עושים מצות הלבשה בחנוכה כאשר הרואה יראה בספרי הדרשנים כמה וכמה דרשות שחוברו לכבוד חנוכה, וכמדומה שגם בעירנו זאת כבר היה המנהג כן. ולהיות שחוברה לה מצות הלבשה עשו שתי דרשות אחת שחרית ואחת בין הערבים, אחת לכבוד חנוכה ואחת למצות הלבשה.

'אמר ה' למשה: אסוף את העם ואתנה להם מים' - דהיינו מה שאמר לו ה': חייך, כשם שנתת נפשך עליהם בעולם הזה, כן לעתיד לבוא, אתה תבוא עם אליהו לאסוף את העם מארבע כנפות הארץ.
אבל לא תחשוב שכמו שנתתי עתה התורה על ידך כך תהיה לעתיד, אלא 'ואתנה להם מים' - ואין מים אלא תורה, שעתה על ידי שהם שמעו מפיך, הם למדים ושוכחים, אבל לעתיד לבוא ,שאני בעצמי מלמד אותם, לא ישתכחו אותה ועל ליבם אכתבנה.
ואף גם זו: 'אז ישיר ישראל את השירה' - שאעשה עמהם ניסים ונפלאות, ואגאלם מיד אויב, 'ואז ישיר ישראל' כמו שכתוב: 'ואני אשיר עוזך' כן יהיה בעגלא ובזמן קריב אמן כן יהי רצון.

'ויבוא עמלק' - שבא בטענה כי הבכורה שלו, כיוון שישראל אינן אוחזים מעשה אבותיהם, ראוי שיקויים בהם 'ישא ה' פניו אליך' - דהיינו בזכות אברהם, אף על פי שאינן הולכים בדרכי אבותיהם. ...
ועל זה: 'וילחם עם ישראל ברפידים' - שרפו ידיהם מן התורה והיו פרודים זה מזה, היינו עבירות שבין אדם לחברו. שבעושים בזה נאמר 'אשר לא ישא פנים'.
אבל משה רבינו, עליו השלום, ביודעו כי לא אלמן ישראל, ועל כל פנים, יש בתוך עם בני ישראל אנשים צדיקים ויראי חטא, ויכול להתקיים בהם זכות אבות יסתם פיהם של עמלק. ... ועל זה אמר לו ליהושוע: 'בחר לנו אנשים' ובספרי רבי אלעזר המודעי: 'אנשים צדיקים' - שלגביהם יתקיים: 'ויעמוד' זכות אבות כיון שהם הולכים בדרכי אבותיהם ועושים כמעשיהם.

כי אחרי מות הרב מר אביו זיכרונו לברכה, כי כל כתיבותיו היו למאכולת אש, טרח ויגע בעשר אצבעותיו, להוציא לאורה ספר צפיחית בדבש כולו מתורה שבעל פה ממה שהיה רשום בזיכרונו.
ועניין זה לא עניין קטן הוא, שאחר היות ספר זה אבוד מן העולם הביאו לאיתנו, ובוודאי תהי משכורתו שלמה מעם ה' א-להי ישראל, לתת אורך ימים עולם ועד בעולם שכולו טוב, כי קיים מצוות כיבוד אב ואם - מכבדו בחייו ומכבדו במותו, כיבוד אמת.
ואם בשאר כל אדם אמרו: חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, כל שכן העושה חסד עם אבותיו, להדפיס דברי תורתו כי שכרו כפול ומכופל.