מקצת שבחו

למה כשרוצה אדם לבצוע על הלחם, צריך לשים עשר אצבעותיו על הלחם?
עשר אצבעותיו ששם על הלחם, הם כנגד עשר מצוות הנוהגות בתבואה, עד שלא תבוא לידי לחם.
ואלו הן: לא תזרע כלאיים, לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, לקט, שכחה, ופאה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה, כך מפורש במסכת חלה, ירושלמי. וכן בברכת המוציא, יש בה עשר תיבות, ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ.

'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו' - מוכח שחייב אדם לזון אביו ואמו, בין שיש לו ובין שאין לו, וידוע שלשון 'עזוב' נאמר על הפרנסה, כמו כי 'לא יעזבך' וכו'.
זהו ביאור הכתוב 'על כן יעזוב' - דהיינו: יפרנס איש אביו, אפילו בזמן שדבק באשתו. דהיינו: שיש לו אישה, אפילו כך - חייב לפרנסו. ואם אין לו - חייב לחזר על הפתחים, ולזון אותם. ...
ועוד 'יעזוב' - לשון עזרה על דרך 'עזוב תעזוב עמו' - רצה לומר: שצריך שיעזור לאביו ולאמו בכל מה שצריכים - בין בפרנסה בין בכל הצריך להם.

'סימן לנחלים קנים' - אם תרצה לידע, מי שלומד תורה לשמה, סימן הוא - 'קנים'. דהיינו - לשון קנין, שהוא קונה בתורה ולומד אותה, אפילו מן הקטנים.

הטלית יש בה ארבע כנפות, ובכל כנף ציצת אחד, ואפילו כך - התורה קראה לכל ארבע הציציות: 'ציצית' - לשון יחיד. לומר לך: שכל הארבעה נקראים 'אחד'.
כך עם ישראל אף על פי שמחולקים, הרי יש בהם כוהנים ולויים וישראלים, וגם כן מחולקים לי"ב שבטים, כולם נקראים - עם ישראל, שהם כאילו איש אחד.
וכמו שנאמר 'בשבעים נפש' - וכאילו נפש אחת הם, וכמו שהיו גם כן בשעת מתן תורה באחדות אחת, בלב אחד כמו שנאמר: 'ויחן שם ישראל' - כאיש אחד.
וכל זה הטלית מסמלת לנו, שהרי גם כן כשמתעטפים בה, כל כנף עם ציציותיו לזווית אחת, לארבע הפאות, ובשעת 'קריאת שמע', מקבצים כל הארבעה ביחד, ומחזיקים אותם ביד, לרמוז שכולם כחוט אחד, ומצווה אחת היא - כן עם ישראל אף על פי שמפוזר ומפורד בכל ארבע הכנפות הארץ, כשמתקבצים בארץ ישראל, צריכים להיות 'אחד' בלי הבדל זה בזה.

'הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית' - שכשאדם רוצה ליתן צדקה לעני, יותר טוב להזמינן אצלו שיאכל, כי על ידי זה יראה מלבושיו קרועים ויכסנו, וזהו 'ועניים מרודים תביא בית', והטעם הוא: 'כי תראה ערום וכסיתו' - הרי כסות אמורה.
'ומבשרך לא תתעלם' - שאחיך בשרך הוא, כי כולנו בני איש אחד נחנו, ותעניקו בהענקה טובה, שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, ואפילו אתה עושה לו כסעודת שלמה בעת מלכותו, ולא יצאת ידי חובתך עימהם.

ידוע שמעלתה של הצדקה היא גדולה מאוד, עד שאמרו רבותינו ז"ל: שבזכותה נגאלים מן הגלות, כמו שאמר 'ושביה בצדקה'. ואם תאמר במה היא שונה מכל מצוות שבתורה? הוא זה - שמקובל לנו: 'עבירה מכבה מצווה, ואין עבירה מכבה מצוות צדקה' כמו שכתוב 'וצדקתו עומדת לעד'.
ידוע ש'בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל' ולכן בראש חודש אדר, משמיעים ומכריזים על השקלים, דהיינו, כדי לעשות מצוות הצדקה, כדי לקרב הגאולה בזכותה, שהיא מכפרת עוון, כמו שאמר בדניאל: 'וחטאך בצדקה פרוק'. ולכן קוראים 'פרשת שקלים' לרמוז על זה.
ואחריה קוראים 'פרשת זכור', שהיא מחיית עמלק, שבזכות הצדקה ימחה שמו של עמלק, כמו שנמחה המן שהוא מזרעו. ואחריה 'פרשת פרה' ... שעל יד הצדקה שאנו עושים באדר, אזי היא מכפרת עלינו, כמו 'פרה אדומה'. ועל זה נזכה לגאולה במהרה בימינו בהחודש הזה שהוא ניסן. ...
ולכן 'פרשת החודש', לפני ראש חודש ניסן, לומר להם שיכינו את עצמם לגאולה, על ידי תשובה שיעשו. ועוד כדי שלא יתייאשו מן הגאולה, לכן לפני חודש ניסן, קוראים 'פרשת החודש', לומר: כמו שהחודש מתחדש בכל תחילת ראש חודש, גם ישראל עתידם להתחדש כמותה.