מקצת שבחו
חכם צבי דידי נולד לאמו ברוריה ולאביו בנימין ביום כ"ב אב תרפ"ט (1929) בג'רבה שבתוניס.
את ראשית תורתו למד מפי אביו חכם בנימין מקיקץ דידי, ומפי חכם מרדכי סגרון.
חכם צבי דידי נשא לאישה את מרת כמיסה, ונולדו להם בנים ובנות. בנו חכם שלמה דידי מכהן כיום כרב מועצת עמק הירדן.
בשנת תש"ט (1949) עלה חכם צבי דידי לארץ ישראל יחד עם משפחתו והתיישב בטבריה, שם למד בישיבת 'אור תורה' שעל יד קבר הרמב"ם.
חכם צבי דידי היה ידוע בצניעותו הרבה, היה מעביר שיעור קבוע במוסר והלכה בבית הכנסת 'יד בנימין' שקרוי על שם אביו. מדי שבת בשבתו היה חזן ודרשן בבית הכנסת 'מגן דוד' שבמעלה ההר. ברציפות ובמסירות ללא התחשבות בקשיי הדרך, בטורח ובתנאי מזג האוויר.
חכם צבי דידי נפטר, לאחר מחלה ממושכת, ביום ב' תמוז תש"מ (1980).
הוא השאיר אחריו את הספר 'ארץ צבי' - שו"ת וחידושי ש"ס ותורה.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד וזאת הברכה - רמז לעולים לסבול הדוחק עד שתתיישב.
'הארץ אשר אני נותן לבני ישראל', וסמוך לה 'וזאת הברכה' - דרך רמז על העולים לארץ ישראל, בזמנינו שיש הרבה עולים בן פורת יוסף, ואחרי ראותם את המצב בארץ מצטערים ומתחרטים חס וחלילה, וזה שטות גדול, שהארץ היא שלנו, ועוד לא נתיישבה, וצריכים אנו לסבול קצת דוחק עד שתתיישב, ויהיה בה כל שופע, 'לא תחסר כל בה', וכל עוד שלא נתיישבה צריכים אנו להסתפק במה שיש, ונודה לה' יתברך על שהגיענו למקום קדוש וטהור שהוא העיקר.
וזהו הסמיכות: 'הארץ אשר אני נותן לבני ישראל' - כל עוד שלא נתיישבה כמו בזמנינו זה, שאין כל כך זמן, ממה שנתן ה' יתברך בלב המלכים להסכים למסור לנו את הארץ, וסמוך לו: 'וזאת הברכה' - לרמוז שצריכים אנו לומר: 'וזאת הברכה' - אף על כל מחסור שנראה במצבנו בה, וכמו שרגיל האדם הישר והירא ה' לומר תמיד: מספיק ודי במה שיש לי, וזה הכול ברכה מאת ה' יתברך.
ארץ צבי, עמ' תרל"ב- תרל"ג, דפוס ארזי- תל אביב, טבריה, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהכותב חידושיו בספר, אף במותו כאילו מדבר בתורה.
'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' - אפשר לומר במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שהמחדש חידושים בתורה, וכותבם בספר, יזכה שאפילו לאחר מיתתו, שפתותיו תהיינה דובבות בקבר כשיקראו בחיבורו.
וידוע שעל ידי החשק והאהבה בתורה הוא שיזכה האדם לחדש בה חידושים, וזהו: 'מה אהבתי תורתך' - וכיוון שיש לי אהבה גדולה בתורה אזכה: 'שכל היום היא שיחתי' - אפילו בעולם הבא הנקרא 'יום' - כאילו אני שח ומדבר בתורה: 'ששפתותיו דובבות'.
ארץ צבי, עמ' תרמ"ב, דפוס ארזי- תל אביב, טבריה, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא יחדל מעזור להולך אחרי החומר ותאוות היצר הרע.
'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו' -
נראה לי בסיעתא דשמיא בדרך רמז: 'חמור שונאך' - זאת אומרת: הבן אדם, שהוא הלך אחרי עצת היצר הרע, הנקרא שונא, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פי 'צופה רשע לצדיק' - והיינו: שהוא הלך אחרי החומר העכור של העולם ותאוות היצר הרע, דהיינו: כי תראה בן אדם כזה, שנטמע ורבץ תחת משאו של היצר הרע, 'וחדלת מעזוב לו' - אל תגיד לו: מה אכפת לי?! - שלום עליך נפשי, אלא 'עזוב תעזוב עמו' - תשתדל לעזור לו ותקרב אותו תחת כנפי השכינה.
ארץ צבי, עמ' תקצ"ז , דפוס ארזי- תל אביב, טבריה, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' נותן הטעם למנהג לסובב קערת הסדר על ראש המסובים.
'הא לחמא עניא' - נוהגים לסבב הקערה על ראש אנשים משים וטף באומרם: 'השתא הכא', והוא מטעם חיבוב מצווה, לרמוז שיגנו עלינו המצוות כמו שכתב בספר מדרש הגדה, זכר צדיק וקדוש לברכה. ועוד ונראה להוסיף הטעם לפי שכשאמר הבעל בית: 'כל דכפין ייתי ויכול' - הוא דואג על המסובים, שמא הם חושבים כי בלב ולב ידבר, ואינו רוצה בטוב ליבו לתת לכל רעב שיאכל.
לזה מסובב הקערה לרמוז כי גלגל הוא שחוזר בעולם, ומן החיוב לתת לעניים ברצון טוב, כי שמא למחר יעני הוא או אחד מבני ביתו, כמו שנאמר בגמרא: הקדימו לחם לעני, כדי שיקדימו לחם לבניך.
ארץ צבי, עמ' תרנ"א- תרנ"ב, דפוס ארזי- תל אביב, טבריה, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהעשיר צריך לצייר בעצמו כאילו הוא עני ומוצרך.
'תפתח את ידך' - ראשי תיבות: אתי, יש לרמוז על דרך הנזכר למעלה, שתחשוב לומר שחלק העני הוא אתי ועל ידי זה לא תהיה קמצן בצדקה.
או אפשר במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אם כסף תלוה את העני עמך' - שמי שלא טעם טעם עניות, אינו יכול להכיר בצער העניים, ולכן צריך העשיר לצייר בעצמו כאילו הוא עני ומוצרך, ועל ידי זה יתפעל לרחם על העני ולתת לו צדקה, וזה שנאמר: 'את העני עמך' - וזה אפשר גם כן שרמז בראשי תיבות: אתי, שיחשוב העשיר, ויצייר בעצמו שהצער של העני הוא אתי.
ארץ צבי, עמ' תרכ"ג, דפוס ארזי- תל אביב, טבריה, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שדברי המוסר שווים למצוות כיבוד, שזוכה לכתר תורה.
טעם שנקראת מסכת זו בשם אבות' - נראה לי לפי שהיא מדברת בעניין היראה והמוסר הגורמים לחכמת התורה שתתקיים באדם, כמו שאמר התנא: 'כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו חכמתו מתקיימת', וכתוב בספר המידות: שמי שמקיים כבוד אביו, ועושה לו תענוג, ומשמח אותו, זוכה על ידי זה, שיהיה לו חשק ואהבה בתלמוד תורה. נמצא שדברי המוסר של המסכת הזו שווה למצוות כיבוד והתענוג לאבות, ששניהם גורמים שיזכה האדם לכתרה של תורה ולכך נקראת בשם אבות.
ארץ צבי, עמ' תרמ"ח, דפוס ארזי- תל אביב, טבריה, תשל"א (1971)
1980-1929