מקצת שבחו

שעל ידי השלום נחשבים כגוף אחד, וכל המצוות שמקיימים כל ישראל, נחשב להם כאילו כל אחד מהם, כאילו קיים כל התרי"ג, שהרי חשובים כאחד. בזה יובן דברי התנא: 'רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - והטעם הוא שעל ידי ריבוי המצוות, אין לך אדם מישראל שלא יעשה מצוות, שאם לא עשה מצווה זו, יעשה מצווה אחרת שתזדמן לידו, וכן על זה הדרך. ומה שחיסר לזה שלא עשה הוא, עשהו חברו. והרי על ידי השלום חשובה מצווה זו שעשה חברו כאילו הוא גם כן עשאה. וכן תלמוד תורה: גם אם לא למד הוא וחברו למד, בהיות לו מידת השלום, הרי הוא גם כן, כאילו הוא למד, באופן שעל ידי השלום הוא משלים כל התרי"ג מצוות, וכאילו עשה וקיים הוא בעצמו כל התרי"ג מצוות בשלימות, והרי משלים חוקו ושלימותו על ידי השלום.
ואחר שהשיג התכלית, שהוא השלימות, שוב אינו חוזר לבוא להתגלגל פעם אחרת, אחר שהשלים חוקו. כלל העולה שעל ידי מידת השלום, הולך ואור, לאור באור החיים הנצחיים, ולא יוסיף עוד לשוב בדרך הזה עוד, והיינו זה שפירשנו לעיל בתנא דבי אליהו, שבא לומר 'כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא' - שפירושו שלא יחזור עוד לבוא בגלגול פעם אחרת.

'בך בחר ה' א-להיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים' - הכוונה היא שבא הכתוב נותן טעם לשבח, כי הוא יתברך בחר בעם קדוש, קדושה יתירה. זאת היתה יתירה - שנשתרשו בהם שלושה מידות אלו שהם נוטריקון: 'בושה, חסד, רחמנות' הנרמזים בתיבת 'בחר', שהיא מידתו של אהרן הכהן הגדול, עליו השלום. כמו שנאמר: 'אהרן אשר בחר בו', שהיה גומל חסד עם כל ישראל, ואב רחמן לרחם על עמו ולעשות שלום בין אדם לחברו, ובין איש לאשתו, ובין ישראל לאביהם שבשמים. ועל ידי זה גורם בושה וכלימה לאותו בעל הבית, אשר הוא הולך אצלו לתוך שלום, יען אמור יאמר, אותו בעל הבית בלבו, שאם קדמה לו ידיעה לאהרן באותו, שיש בידו עוון אשר חטא, אזי בורח ממנו, לפי שאסור להסתכל בדמותו, ולכן באותו פרק ובאותו עת, קונה מסווה הבושה ומתבייש מאדם גדול שבא לתוך ביתו ואף שאינו לפי כבודו. וזהו שסיים הכתוב: 'בך בחר ה' א-לוהיך להיות לו לעם סגולה' - במידות אלו מכל העמים.

גם על עניין הצדקה הנוהגת בעניים, אם לא יהיה בעל הצדקה איש בושת, אזי אינו פושט ידו לתת, בפעם כפעם, ולדבר אתו קשות לאמור: מה לי ולך כי באת להשיג את גבולי, יום אחר יום. ומכל שכן אם בוא יבוא אותו עני מחמת דוחקו וצערו, רבות מצערות, ולכן בטח באותו עשיר לבוא אצלו לעזור לו להעניקו, פעמיים שלוש ביום ואינו מכלימו ונותן לו 'די מחסורו אשר יחסר לו', וזאת גרמה מידת הבושה שהיא עיקר הכלי.

'תורת ה' תמימה משיבת נפש' - ולמה היא משיבת נפש, מפני שהיא תמימה'. הכוונה על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה שבשעת מתן תורה לישראל, פרחה נשמתם והחזירה ה' להם ... משום שאין ראוי לקבל התורה, שהיא תורה תמימה זכה וברה, בגוף ונשמה מלוכלכים בטיט וצואת העבירות, וזהו: 'ולמה היא משיבת נפש' - כלומר, למה בשעת מתן תורה הוצרך ה' לעשות ככה, שפרחה נשמתן והחזירה להן. כלומר, למה הוצרך לכך על ידי התורה תהיה היא משיבת נפש ממש. ולזה אמר: 'מפני שהיא תמימה', כלומר שהיא תמימה זכה וברה ואינו בדין שיקבלו אותה וטומאתם בשוליהם, טומאת העבירות, ולכן עשה ה' ככה שפרחה נשמתן למרק עוונם, לא ייזכר ולא ייפקד, ואז קבלו התורה בקדושה ובטהרה.

'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' - שהראה להם אות ומופת לגאולה העתידה מגאולת מצרים. ולפיכך חובה מוטלת עלינו, להזכיר יציאת מצרים בכל יום, להיות לזיכרון תמיד בין עינינו, לאות ומופת על גאולה העתידה, כדי שלא לפרוק עול התורה ומצוות בהתייאשם מן הגאולה.
ולפיכך, טרם הזכירו פה לאברהם ענין גלות מצרים, הזכיר לו תחילה ענין שעבוד מלכויות העתיד, להקדים הסיבה למסובב, להורות שלא נגזר גלות מצרים אלא כדי להיות זה לאות ולמופת בגלות העתיד, לכל יתייאשו מן הגאולה, כי ייקחו מוסר מגאולת מצרים. והוא שאמר בלשון עתיד: 'ידוע תדע', וכמו שמפרש כאן, ידוע שאני מפזרם לעתיד בגלות בארבע כנפות הארץ, וכן תדע גם כן נאמנה, שאני שוב מכנסם ומקבצם אל ארצם לעת הקץ, ולא יתייאשו מן הגאולה.

'ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך' – ידוע שאני ממשכנם, תדע שאני משעבדם' - רמז לו על חורבן בית ראשון שנתמשכן ביד אומות העולם, וגלות בית ראשון לא היו משתעבדים בהם אלא שהיו בתורת משכון, ולזה אמר לו: 'ידוע אני ממשכנן' - בחורבן בית ראשון, ואף שיעמוד עליהם המן, זה הרע לא תעלה בידו מה שחשב לעשות. ותדע שאני פורקן מאותה צרה. ואחר זה רמז לו על חורבן בית שני, ולזה אמר: 'ידוע שאני משעבדם' - בקושי השעבוד בגלות המר והנמהר הזה, ומחמת קושי השעבוד, מוכרחים לחזור בתשובה שלימה. ותדע לך שעל ידי זה אני גואלם גאולה שלימה, ולא יש גלות אחריה כלל. וזהו כוונת הכתוב: 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' א-לוהיך', ומצד רחמנותו יתברך 'כי אל רחום ה' לא ירפך', והוא מתבאר מאליו.